לא אשקר, לא קראתי, כן האזנתי, במהלך חיי נתקלתי בספר ולאחר שקראתי מספר מצומצם של עמודים לא חזרתי אליו.
לאור שעות היום המבוזבזות ברכבת החלטתי להאזין לספרים ונתתי לספר ניסיון חוזר.

התגלה בפני ספר לא פחות ממדהים, מחקרים ורעיונות שלקחתי איתי לכל אורך היום, להרהורים מעמיקים על היכן אני בממדדי המחקרים, איך נקודת המבט שלי היא אולי לא באמת איך שנראית לי,
שאלות על מי אנחנו כחברה, על מי אני כאדם ליוו אותי לאורך כל האזנתי לספר וכל זאת תוך כתיבה מעניינת, מסקרנת, אמיצה, מצחיקה הגורמת לקורא לשאול שאלות ולעמוד מול המראה עירום.

בספר מוצגים מחקרים אשר נפרסו בממוצע על כ7-10 דק לאחד, היה לי נוח מאוד לחלק אותם בין הפסקותי או בין נסיעות קצרות, הפרקים הקצרים העשירו את חיי בהרהורים, ביצירתיות, בביקורת בונה(!) ובפתיחות לעולם סביבי.

וכמו שנכתב בסיכומו של הספר: ״מידע אינו יכול לשנות את השקפת עולמו של אדם מבוגר, אנשים יעווטו מידע כדי לאשר את השקפת עולם, כל שתוכל לקוות לו הוא להביא את קוראיך במרוץ היומיומי להכרה וקבלה לחשוב על הנסיבות שבהם עוצבה השקפת עולמם ואולי ברגע של חסד תזכה לכך שאחד מהם יבחן אותם מחדש״. המחקרים המוצאים בספר איפשרו לי ולו לרגע קטן לבחון מחדש את הערכים, הדעות ונקודת המבט שלי למהלך חיי ולסובבים אותי יחד עם הספק שהכניס לליבי והאור שהגיע איתו.



פשוט נהנתי מכל רגע.
ממליצה בחום
כדאי לקרוא במנות קטנות 3>

הגעתי שואלת, סקרנית לדעת על מה הרעש ומה המהומה, למה אסור לחשוף את הנוער לספר כזה,

אז קראתי, נחשף בפני רומן עדין בין שני צעירים בניו יורק הרחוקה, רומן בין ישראלית, ציונית, יהודיה וצייר צעיר, ערבי, אתאיסט, בעלי דעות פוליטיות דיי משונות, היא ציונית שרוצה לחלק את הארץ והוא ערבי שרוצה לחיות בשלום במדינה אחת שלמה.
היה לי קשה לקבל את כל ״הנוחות״ הזו הערבי, האתאיסט, האמן, ציפור החופש הזו אל מול הישראלית הציונית שכל כך מתביישת לחשוף את האהבה שלהם למשפחה ולחברים שלה.
נדמה כאילו הרומן נכתב על שני ישראלים, אני לא בטוחה שאכן קיים חילמי כזה, ערבי שהוא כל-כך ישראלי, אבל מה אני מבינה, זה לא שאי פעם עברתי לצד השני, לא דיברתי איתם ולא הכרתי אף פעם מישהו משם.

הספר רק מדגיש עד כמה אנחנו קרובים כמה דומים ושונים, כמה גם בניו יורק כשמהברז זורמים המים שניהם ממהרים לסגור כדי לא לבזבז מים, כמה דומים ושונים, כמה אפשר לאהוב כשאין דעות פוליטיות וכמה אפשר לריב ולהתרחק כשמתחילים לדבר על פוליטיקה.

והסוף.. כאילו היה ברור מראש, כאילו נבחר כדיי לא להתמודד אם סוף קשה יותר, כאילו כל סוף אחר אילו היה נבחר היה פחות מציאותי מהסוף הלא הגיוני הזה.

דורית מוכשרת מאוד, היא גורמת לחשוב וכל פעם להזדהות ולהתחבר לאחד אחר מבינהם בדרך כל כך אנושית וביקורתית של הקורא כלפי עצמו, אז אולי לא הייתי חושפת את הנוער לרומן הכל כך רומנטי הזה אבל לא בגלל התבוללות, אלא כי אדם צריך להתאהב פעם אחת או שתיים, שישבר לו על הלב לפחות פעם אחת כדי שיוכל להכיל את גודל האהבה המתוארת בספר.

העלילה המתפרסת על שני עולמות שונים בזמנים שונים תקופות אחרות, הסיפור הקופץ בין תקופה לתקופה המסופר ע״י שתי דמויות שונות הינו מתכון בטוח לסיפור מרתק ומסקרן, קשר האהבה בין הנכדה לסבתה היה מעורר קנאה וגעגוע

המעבר בין התקופות הדגיש את איך היום האהבה שטחית ומעוסה כביקורת מתישה של אישה זקנה על העולם הזול של הדור הצעיר רק גרם לי לאנטי כלפי הספר ,
הספר מלא סטראוטיפים חדים וצפויים, הדמות הראשית עדינה רומנטית אישה תמימה שלא מאמינה שגבר מצליח שרמנטי ומבוקש ירצה בה,
אל מול הגבר רווי האגו , השקרן, המשתמש בנערה התמימה כדי לנצלה וכמובן איך לא… בסוף הספר כקלישאה צפויה משנה את דרכו לאחר שהבחורה התמימה שינתה אותו, כחלומה של כל נערה צעירה ותמימה,
וכמובן הגבר השזוף החופשי והחתיך שמתאהב בה למרות שהיא חושבת שהיא מכוערת… צפוי, רדוד, הסקס הוא המוביל היחיד בין העלילות, טלנובלה מתישה
מלאת קלישאות, אהבה נכזבת והקרבות למען האהבה אשר אמורות לגרום לקורא להעריץ את אבירות הלב של הדמות, רק מה… התחושה המציפה היא סיפור אהבה זול שמשתמש ב״זיון״ כדגל המוביל, אולי משרת את האינטרס המסחרי אבל רדוד עם דמויות חלולות ופשוטות,

גם כשהגענו לסוף הדרמתי שאליו ציפינו המשיך הסוף על גבי 2 פרקים ארוכים מידי במקום ״סוף טוב הכל טוב״ הסוף טוב... נמשך על גבי שני פרקים, בלתי נסבל.

ציפיתי, קיוותי, התאכזבתי, רדוד, נמרך ומיותר
לא ברורה לי המהומה

קריסטין קאשור היא ללא ספק סופרת יצירתית בצורה בלתי רגילה לא פחות מהסופרים הגדולים ביותר, יכולת הדמיון שלה פורצת את כל הגבולות, יכולת בריאת עולמות חדשים שסוחפים אותך לדמיונות מעבר לסיפור עצמו, העובדה שהיא יכולה לקחת את העולמות אותם היא יוצרת בכל פעם למחוזות חדשים ומדהימים ולגרום לך לרצות לצלול פשוט להנימס לתוכם לדמיין "מה היה קורה אם", להתחיל לחלום בהקיץ על הכוחות המדהימים, על כמה מדהים היה יכול להיות עם היינו יכולים להיכנס אל תוך הספר פשוטו כמשמעו לצלול לתוך השורות הכתובות,

הפוטנציאל האדיר והבלתי נתפס שהיה לספר אש לא מומש במלואו אפילו לא הגיע לקצה היכולת שלו,
העולם הכל כך פורה ומדהים הזה לא סיפר את הסיפור שלו, בעצם לא היה סיפור, הדמויות היו מדהימות אבל לא נוצלו כראוי לא היתה עלילה... בכלל!! הסיפור היה צפוי מידי, רק תאור הדמויות הוא זה שהפיק חיים בספר (שהתחיל מעולה יש לציין),

לצערי גם המטרה לא הושגה, מטרת סידרת הספרים של הסופרת הוא העצמת נשים והדרך של הסופרת להביא זאת הוא על ידי העצמת נערות מתבגרות שיקראו את הספרים, אש דמות מדהימה ויפייפיה בצורה בלתי רגילה גורמת לגברים סביבה להתנהג כמו שוטים גמורים ובכל זאת היא נשארת צנועה כשלעצמו נשמע רעיון יפה, הספר הראשון מחוננת גרם לי לחפש בכל פעם שנכנסתי לחנות ספרים את הספר "אש" הבא בסדרה עד שקניתי אותו, לעומתו של הספר "אש" שבו אש מתביישת במי שהיא אפילו שונאת את מי שהיא, מחוננת מביע את חוזקה ואת התנגדותה של קטסה לעולם בו הובילו אותה גברים במסלול שלא בחרה בו, הוא היה קליל עם תובנות מדהימות ליכולותיה של כל אישה ונערה.

בספר, אש דמות צנועה יפייפיה חזקה מוכשרת ובעלת יכולות שישנו את פני העולם כולו,
אך אין זו העצמת נשים, אש לא היתה צריכה להסתיר ולהתביש בעובדה שהיא אישה נחשקת, התנהגותה היתה צריכה לשקף זאת, בתקופתנו אנו עדים לנשים שרוצות להצליח ולהראות את היכולות שלהן בצורה חזקה ולפעמים יש שיגידו בצורה אגרסיבית וזאת בכדי להתאים את עצמן לעולם הגברים,
אישה היא אישה וככל שתעצים את עצמה ואת הנשיות שלה ותעשה את מה שהיא יודעת לעשות בצורה הטובה ביותר בהיותה אישה ותביא את היכולות הנשיות שלה היא תגיע רחוק,
זכיתי לראות בחיי מספר נשים חזקות ובעלות יכולות יוצאות דופן שההערכה כלפיהן היתה בהתאם ( נשים בצה"ל בדרגות הבכירות ביותר)
חלקן אימצו את היכולות החזקות בהבעת עוצמה ואגסיביות וחלקן בצורה מקצועית עם יכולות עדינות ונשיות שהביאו את עצמן ואת כנותן בלי בושה בהיותן נשים בתפקידים כה גבוהים שבדרך כלל אויישו על ידי גברים,
דווקא הנשים הבטוחות בעצמן שלא התביישו בעדינות ובאדיבות הנשית שלהן לצד מקצועיות ללא פשרות גרמה לסובבים להעריץ אותן, רובן היו אמהות והביאו את האהבה האימהית והכל כך מסורה לעבודה וזו זכות ששמורה לנו כנשים, שמותיהן הלכו לפניהן, הכרתי שמות לפני שהכרתי פנים
(כמובן שלא תמיד נוח לאישה להיות עדינה ונעימה..כל אחת ומה שמתאים לה!)

לצערי בספר אש התביישה ותמיד ניסתה שלא לבלוט ולא להיראות כאישה,
הדמות שלה היתה צריכה להביעה אהבה אדירה לעצמה, ענווה כלפי ההתנהגות השוטה סביבה כלפי היופי שלה
הנשיות שלנו היא ברכה היא מיוחדת ומשלימה את הצד הגברי בעולם,
היה לי קשה שהיא כלכך נמנעה והיתה הרגשה שאפילו שנאה את מה שהיתה עד שהחליטה לא להביא חיים לעולם , אנחנו נשים ובנו יכולת הבריאה, המדען הדגול בעולם, זוכי פרסי הנובל לא יצליחו להשיג את מה שכל אחת מאיתנו מסוגלת,
(כמה מהנדסים לדעתכן/ם עומלים עכשיו בעולם על בניית הרובוט הטוב ביותר שידמה ביכולתיו לבן אנוש?)
וזו היכולת שלנו הזכות שלנו!

אך עם כל זאת לפי התגובות נראה שאכן המטרה של הסופרת הושגה,
אם הנערות רואות באש אישה חזקה אני שמחה מאוד
וכן אני אמשיך לספר הבא בסדרה כי הדמיון של הסופרת פורץ את כל הגבולות וגורם לי פשוט להתמכר לכל ספר שלה מחדש

נשים יפות וחזקות תאהבו את עצמכן כמו שאתן ובמיוחד בגלל מי שאתן,

מחריד, מזעזע, מלא בוץ ורפש... לפניכם ספר מלוכלך במיוחד (תרתי משמע).
ועם זאת, כתיבה יפה מעניינת ומרתקת

לראשונה אני נפגשת עם ספר שכתוב ט-ו-ב! אבל פשוט.. מחריד

עוני,עולב, והצחנה שעולה בין דפי הספר.. אנשים חסרי כל משמעות .. רצח הופך למדרגה לעליה ברמת החיים..
לא התחברתי בשום מובן.. ואם פעם חשבתי על הודו (אולי...) כאופציה למציאת קצת רוחניות,התבדתי..
וכנראה שכאופציה תירותית.. היא לא תהיה .



מה שכן.. הספר בהחלט גורם לך להתאהב בחיים שלך מחדש.. :)

ולשאלה אם הספר מומלץ..
התשובה לזה היא לא... ו..כן... :)

מכירים את זה כשאתם קוראים לפני השינה וצריכים לקום ממש מוקדם אז אתם מבטיחים לעצמכם "עוד חצי שעה ולישון!"
ובפעם הבאה שאתם מרימים את הראש לשעון כבר עברו 40 דקות!
ו"נו... עוד 10 דקות... וזהו זהו זהו!"
ואז עוברת עוד חצי שעה! ואז כבר 1:30 בלילה! כשצריך לקום ב6:00
ואז.. "רק עד סוף העמוד" וכבר 3:00 בלילה..
ברגע זה אתם מבינים.. שזהו..זה כבר מעבר לשליטה עצמית..
ורק שזה יגמר זה יגמר... ותזכו בחיים שלכם בחזרה..?

התאהבתי, התאהבתי מכל הלב..

עם דמעות בעיניים אני נפרדת ממסע של 5 שנים מדהימות בין דפים, ימים, הרים, יערות והרפתקאות קסומות.
מרחתי את 9 הספרים האלו כמה שיכולתי כדי שלא יגמר..
והאחרון שבהם,.. ספר של 727 עמודים נגמר בשבוע!

ללא ספק, זו היא רובין הוב במלוא הדרה

יש לה פשוט כישרון עצום,
הדמויות שלה פשוט מדהימות כל אחת מהן כתובה בצורה כל כך אמיתית
עם חוויות וכאבים ושמחות משלה ואופי וצבעים שייחודיים רק לה,
הדמויות עשירות, הכתיבה מעולה, הספר סוחף בצורה בלתי רגילה, מפתיע ומרגש..
בשום רגע לא צפיתי נכון את מה שעומד לקרות, הדימיון המדהים שלה פשוט יצר, יצירת מופת.

עברתי 5 שנים עם פיץ אביר
נלחמתי, פחדתי, התרגשתי, הרגשתי, נקשרתי, בכיתי, ננטשתי, צחקתי, התאהבתי..התאהבתי בו מכל הלב,
עוד לא פגשתי בין הדפים גיבור כמוהו
ועדין איפשהו תמונה בי התקווה למצוא עוד אחד
שיסחוף אותי אל מעבר לחלומות בהקיץ אל דמיונות אל עולמות קסומים...
כמו שפיץ עשה..

אוו.. והליצן.. או.. הליצן... איזה אושר, התמוגגות, רק גאונות יכולה ליצור דמות כמוהו!


ואני פשוט לא מאמינה שזה נגמר...
ולמרות שרציתי סוף אחר,
"אני מרוצה" היו המילים האחרונות של פיץ, שחתמו את סיומו של הספר..
את סיומה של ההרפתקה הקסומה הזאת,
שווה כל רגע של השקעה וכל דקה ושניה של קריאה...
עכשיו רק נשאר לתפור את החור בלב..
וכן עם כל העצב.. והתפרים בלב כשכל כך קשה להגיע ל -סוף-
אתה מבין כמה טוב זה עשה לך..


אני מרוצה



ולשיפור קל... אבל חשוב!
ההגהה של הספר מציקה בעין!
זה כמו לראות יהלום מושלם עם כתם
וכמו יהלומים, שצריכים לזרוח ולהבריק ככה גם הדפים השורות המילים והאותיות, זו יצירת מופת! בחייאת...
למרות שזה לא הרס לי את החוויה..

או... והינה לכם ספר שאי אפשר להניח מהידיים..

בהתחלה לא הבנתי איך אפשר להתחבר לסיפור בו 24 ילדים צריכים להרוג אחד את השני..
ומיד עם תחילת הספר התחברתי לצורך של הגיבורה הראשית בהישרדות,
ממש חייתי את הישרדותה את הרעב את הזעם את הפחד את הכל!
מותח, מרגש, מעולה.

מתאים לנוער ומבוגרים גם יחד :)

חלום של כל ישראלי מתגשם בספר הזה,
ולא לא מתוך נקמה,
מתוך הכמיהה העצומה שלנו להסביר עד כמה שנולדנו רק כדי לחיות..

הספר הזה נותן שביב של תקווה שאם אדם אחד הבין.. אולי נצליח לשכנע עוד כמה..

"אני רוצה שכל בני העם שלי ידעו וילמדו את החוויה הישראלית, אחרי כל הטרגדיות שהעם המדהים הזה התמודד איתן, התמקדותם לא היתה "לנקום" גם לאחר השואה, התמקדותם היתה ב-"לשרוד" ולבחור בחיים על פני המוות, לרוע המזל בני עמי לא למדו מהניסיון המדהים הזה והם עושים בדיוק את ההפך, הם מחפשים את המוות על פני החיים..."

כי ככה חונכנו כי זו התרבות שלנו כי זו היהדות שבנו וזה לא באמת משנה עד כמה אדוקים אנחנו, שומרים שבת או לא...
תמיד רוצים לטרוף את העולם לחיות אותו, את כולו.. לאהוב להצליח, ללדת, להתבגר ..
כולנו בסופו של דבר רוצים לחיות...
רוצים שלום,

אי אפשר שלא להתגאות על מי שאנחנו, על מי שחונכנו להיות ועל מה שטמון בכל אחד מאיתנו..

לסיכום,
ספר מרתק! היו חלקים (קצרים מאוד) שקצת שיעממו... היו כאלו שזעזעו (ולא לא על שיטות העינויים בחדרי החדרים של השב"כ אלא דווקא של החמאס...)
ללא ספק נותן לנו הצצה אל תוך אדם אמיץ שהקריב עצמו למען הצלת חיי אחרים, נשארתי פעורת פה אחרי הספר,

מצדיעה לאדם המדהים מסעב חסן יוסף
על היותו
אדם,

מומלץ בחום!

כולם שיבחו המליצו ואני, רצתי ורכשתי, ציפיתי לזיקוקים שיקפצו להם בין דפי הספר.
התחלתי לקרוא וקצת התאכזבתי, הזיקוקים לא באו..
במקום זאת גיליתי ספר מקסים, רגוע, נעים.. עם סוף כובש!

אז לא.. הוא לא מה שציפיתי.. אבל הוא מקסים, התאים לי לסגור איתו את היום לקרוא קצת ולהרדם עם חיוך..

עלילה לא צופיה.. משונה..
למרות שלא רצתי אליו בכל יום שחזרתי הביתה, הוא את החיוך משיב למקומו ברגע שאוחזים בו, מעלה מחשבות ותהיות לא עמוקות מידי... עדינות כאלה..

"...כמה אנשים בעצם בוכים בחתונות או צורחים בתסכול או זורקים את הראש לאחור בעת צחוק או תופסים את פניו של בן זוגם בעת נשיקה מפני שמשהו בתוכם מוביל אותם לזה, וכמה עושים כך רק כי זה משהו שצריך לעשות?..."

לפעמים קורה שאני קוראת איזה משפט בספר שהוא כלכך מוצא חן בעיני שאני חייבת לסמן אותו במין מדבקה כזו שבולטת החוצה כדי שתמיד אוכל לשלוף במקרה הצורך את אותו משפט שהקסים אותי החוצה.. ובספר הזה יש ים! :)

"...אהבה דורשת שינוי, אהבה דורשת עבודה. אהבה היא לא ממתק שאתה מקבל כי היית ילד טוב ועכשיו יש לך משהו שעושה לך נעים.זו עבודה קשה. הכי קשה בעולם. מה בדיוק השקעת למען הדמיונית שלך?אתה פשוט לקחת דמות כבקשתך והרעפת עליה מספיק מתיקות עד שהיית משוכנע שאתה "מאוהב". לעצלנים אין אהבה!..."

מהנה, מרגש, קליל, במילה אחת מקסים!
אני חייבת לציין שקצת לפני הסוף חשבתי לעצמו.. נו עוד ספר רגיל שייגמר או באכזבה או באהבה גדולה.. "נו באמת.. איזה קיצ'י..." אבל הסוף הימם והקסים אותי התאהבתי בכל הספר מחדש!
לפעמים הדברים הקטנים והארועים הכי פשוטים עוברים לידנו בלי יותר מדי תשומת לב..
וההשפעות של המקרים האלו.. לפעמים רק לפעמים, זה לא קורה הרבה... גורמים לנו לעצור.. ופשוט לחייך בעונג..

נהנתי