ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 7 ביולי, 2013
ע"י פרל
ע"י פרל
"בכפר מספרים כולם שטויות – שאני חיזרתי אחריה עם סירים של בשר צלוי, שבחתונה שלה התחבאתי וצעקתי ביער האקליפטוסים, שחרשתי את השם שלה באותיות של קילומטר על קילומטר..."
"לא חרשת?"
"תגיד לי," אמר דניאל, ופנה אלי בתוקפנות, "אתה חושב שבחריש של הפלחה, לקראת הזריעה, יש למישהו זמן לצייר אותיות בגודל של קילומטר על השטח? איפה אתה חי, תגיד לי, איפה אתה חי?! באיזה עולם אתה נמצא? אתה יודע מה קורה בכפר? מה קורה במדינה? אתה יודע שהתנועה בצרות? שהצעירים עוזבים? שכל הכפר שקוע בחובות? שמוכרים חולבות ועוקרים מטעים? אתה יודע שאנשים נהרגים במלחמות, או שאתה חושב שהמצבה של הנופלים היא עוד איזה מאובן שפינס מצא באדמה?" (עמוד 180).
הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד, 1988) הוא רומן הביכורים של מאיר שלו ולדידי הוא הטוב שבספריו, זולת "יונה ונער" שמצליח להתעלות עליו. יש משהו בפתיחה של ספרים מן הסוג הזה שתופס אותך ולא מרפה, ומחייב אותך לקרוא את הספר כאחוז דיבוק. כך היה לי בטירונות כשקראתי את ספרו של לב טולסטוי, "אנה קראנינה", כך היה כשקראתי את הספר "יונה ונער", אף הוא פרי עטו של מאיר שלו, וכך היה כשקראתי את המשפט: "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" (מתוך הספר "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גארסיה מרקס, הוצאת עם עובד, 2002, עמוד 5). גם כשקראתי את משפט הפתיחה של "רומן רוסי" עם הפתיחה הקומית שלו חשתי כך. "בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון"." (עמוד 5).
הספר נסוב סביב ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים. האלוף (במיל') אורי שגיא, אשר גדל בכפר ביאליק, כתב בשעתו כי "אבא לא זכה לקרוא את "רומן רוסי" ו"עשיו" של מאיר שלו (יוצא סיירת גולני, שנפצע במהלך שירותו), אך דומני שיכול היה לכתוב ספר משלו אודות המירקם החברתי והחקלאי של ראשוני המתיישבים במושבים, במושבות ובקיבוצים, שסיפקו לנו אתוס כה איכותי עד שהפך למיתוס, שלא בהכרח מעוגן במציאות שאותה אנחנו מכירים היום" (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף אורי שגיא, הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 29). ואכן בספריו של שלו ישנו געגוע עמוק להווי ולהוויה של ימי ראשית המדינה. "כמו רבים אחרים למדתי בבית־הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה אז המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא הזאולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית, יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה רק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, המפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל" (מתוך ספרו "בעיקר על אהבה", הוצאת עם עובד, 1995, עמוד 31).
ניכר בשלו שהוא יודע להגדיר דברים במדויק. כך, קצר, ברור ותכליתי, בלי להכביר במילים, בעברית נפלאה ונכונה ובאופן שנוגע ומחבר.הרומן עוקב אחר משפחת איכרים, מהראשונות להתיישב בעמק יזרעאל, במושב ששמו לא מוזכר בספר, והוא מכונה בפשטות "הכפר", אולם ניכר כי מדובר בנהלל, כור מחצבתו של המחבר. הרומן פורש את עלילות המשפחה והמושב למן העלייה לקרקע, בתקופת העלייה השנייה, ועד למחצית השנייה של המאה העשרים. התיאורים ברומן פורשים יריעה רחבה של נופי העמק בשילוב עם המיתוסים של ראשית ההתיישבות. כך כאשר הוא מתאר כיצד "צירקין מנדולינה ורילוב השומר עלו על הסוסים, דהרו כשני קוזאקים, "כאש להבה", והשיגו את הרכבת. הנהג ניסה למחות, אפילו הניף את היעה באיום, אבל רילוב קפץ לתוך הקטר הנוסע מעל גב סוסו, נעץ בנהג הקטר אצבע קשה ומבט נזעם, ומשך בידית הבלמים. 'אנחנו לא סתם אנשים, זה הוועד!' הודיע לנהג ולעוזרו המפויח, שהמשפט הנורא והעצירה הפתאומית הטילום מרעידים על ערֵמת הפחמים. 'קום וסע מיד, אם אתה רוצה למות במיטה שלך, נְבֵיילֶה!' צעק רילוב, 'בכל הקיטור'!" (עמוד 67).
גם תיאורו את הסליק של רילוב השומר תופס נכונה את אותו דור שלחם למען הקמת המדינה. "ימים מספר חיפשו את שרידיו של רילוב ברחבי הכפר, אבל הזקן לא נמצא. חודשים חלפו עד שהתפוגג הריח המחריד של אמוניאק, צלי ועשן והתגלו הבּוּסְטָרִים המפורזלים של הפרש הזקן, מלאים בעיסה מרקיבה. נעל ימין נחבאה ליד המעיין והשמאלית הסתתרה בתוך הבּוּגֶנְוִילֵיאָה שטיפסה על רגלי מגדל המים. הן הושמו בשקית ניילון ונקברו אצלי ברוב עם. להלווייתן של הנעליים באו אחרוני "השומר", ותיקי ה"הגנה" וה,רכש", ומאות ישישים חיוורים שאיש לא הכירם, שהגיחו מבורות ומרתפים ומתוך חדרי בטון אטומים. ואחרי שכוסה הקבר, התכנסו בצל העצים, עידכנו סיסמאות, איפסו שעונים וסחרו בסודות. תמיד ידענו שרילוב הוסיף לצבור נשק גם אחרי קום המדינה כדי להגן על הכפר ועל התנועה, אבל איש לא שיער אילו כמויות הצליח להחביא. "רילוב היה יכול לחמש שתי חטיבות," אמר אחד המספידים ונעץ בקהל המלווים את עיניו הצהובות. "צר לנו עליך, צר לנו על גילוי הסליק, צר לנו על טוניה אשת סודך, וצר, צר מאוד, על כל הנשק הטוב שהלך לאיבוד"." (עמוד 394).
הרומן מסופר מנקודת מבטו של ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, ממקימי היישוב. הרומן אינו מתנהל באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן. בלב הרומן מסופר סיפורה של "קבוצת העבודה על שם פייגה", קבוצה בה חברים יעקב מירקין, דניאל ליברסון, משולם צירקין, פייגה לוין ואחיה שלמה. מירקין, ליברסון וצירקין עלו מאוקראינה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, הקבוצה התיישבה בעמק יזרעאל עם קבוצה נוספת של חלוצים. יעקב ופייגה נישאו בעקבות הצבעה של הקבוצה, על אף שליבו של יעקב היה נתון לאהובתו שולמית, שנותרה באודסה, והולידו את אברהם, אפרים ואסתר. למרות הצער שמלווה את הסב תדיר הרי שלרוב לא שיתף את נכדו בכאביו. "סבא לא ענה, מילים כמו "אתה זוכר" היו משתיקות אותו תמיד. חוץ מזה, ידעתי שלא ידבר עכשיו כי בפיו החזיק זית, שמצץ לאט־לאט בזמן שתיית התה. 'או שאוכלים או שנזכרים,' אמר לי פעם. "אי־אפשר ללעוס יותר מדי בבת־אחת"." (עמוד 15)
התפנית בספר מתרחשת לאחר שדודו של ברוך, אפרים מתגייס במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי ומתנדב לקומנדו הבריטי. "חודשיים לאחר גיוסו של אפרים התחילו מכתביו להגיע. הוא כתב איגרות קצרות, לא-מעניינות. אני קורא בהן לפעמים. תרגולי נחיתה באש חיה. טיפוס על צוקים. בחור ניו-זילנדי אחד, ש"גילה עניין רב בגזע החולבות שלנו", טבע בנהר באימוני צליחה במחנה "אַכְנָה קַארִי", ליד עיר ושמע אִינְבֶרְנֶס. אני מהפך את ההברות המשונות הללו בפי, טועם את חיי אפרים. מסעות מזורזים בחגור מלא, אימוני חבלה באוֹבַּאן. הוא שלח תמונה מערב חופשי בעיר, לובש חצאית ("קִילט", כתב) סקוטית, כובע מצחיק של עור ברדלס לראשו ושרביט שעיר בידו, והודה לרחל לוין על אימוני ההתגנבות שלה.
"חיילי הקומנדו של הוד מלכותו אינם יודעים את מלאכת ההליכה השקטה", כתב, "הם פוסעים כדַרבּנים בַּסוּף של המעיין".
הוא נתפס, כך נודע לי, בצודו בסכין אחד מצבאי המלך בשמורה של וַאן- קְרִיפְּסְדֵייל, ונידון לשבוע מחבוש וארבעיים לירות שטרלינג קנס. אחר-כך עוטר ב"אות השירות המצוין" בפשיטה על דִיאֶפּ, שם קטל בקרב פנים-אל-פנים צוות תותח גרמני שפגע בחייליו של הלורד לוֹבֶט מהקומנדו. את המכתבים אני קורא בקול רם, כי כך, משמיעה, אני רגיל להתחקות אחרי תולדות משפחתי. "דיאפ," אני אומר, "דיאפ, קריפסדייל, לוֹבֶט," והמילים הזרות נושאות את האוויר בחללי פי וגרוני באופן שאינני מורגל בו" (עמודים 148-149). בהמשך נפצע אפרים בתוניסיה וחזר מהמלחמה עם כוויות קשות על פניו, שבגינן עטה על פניו מסכה. הכפר התנכר לאפרים בשל כיעורו, מה שמביא בסופו של דבר לעזיבתו ומעולם לא נודעו עקבותיו. העזיבה גרמה לכעס עצום של יעקב על הכפר, והוא החל לתכנן נקמה ששלבי בנייתה מלווים את הספר לכל אורכו.
אסתר, בתם השלישית של יעקב ופייגה, נישאה לפועל פשוט בשם בנימין, שברוך, מספר הסיפור, הוא פרי אהבתם. זמן קצר לאחר לידתו, נספים אסתר ובנימין בשריפה, ויעקב מספיק להציל את ברוך התינוק. יעקב מגדל את ברוך, וגם למורה הכפר פינס, שהוא חברו הטוב של יעקב, השפעה רבה על גידולו וחינוכו של ברוך. מיוחדת וראויה לתשומת לב נפרדת היא משנתו החינוכית של פינס, מורה הכפר, אשר מי ייתן ויהיו בישראל מורים רבים יותר כמותו, אשר הינם באמת מורים לחיים. "פינס אף פעם לא אמר "כיתה", הוא אמר "מחלקה". חייכתי לעצמי באפלה, כי ידעתי מה יהיה ההמשך. פינס אהב להשוות את החינוך לחקלאות. כשתיאר את עבודתו השתמש בביטויים "קרקע בתולה", "גפן סורחת", "צלחות השקאה". תלמידיו נִדִמוּ לו כשתילים, המחלקה כערוגה" (עמוד 14). פינס ואף הוסיף ואמר כי "גם אם אינני איכר כמוכם, אף אני זורע וקוצר. הם הכרם שלי, המטע שלי" (עמוד 14).
לקראת מותו מבקש מירקין את ברוך לקבור את גופתו בחלקת אדמתו ולא במסגרת בית הקברות של הכפר. ברוך אכן עושה כבקשתו, ובכוחו הרב מונע מאנשי היישוב לחלץ את הגופה ולקבור אותה בבית הקברות. כך מתהווה נקמתו של הסב במושב. לאחר מכן מתחילות להגיע בקשות של ותיקי העלייה השנייה להיקבר לצד יעקב. ברוך מקים את "בית העולם לחלוצים", ומנהל עסק לכל דבר סביב נושא הקבורה. הנקברים העתידיים בו או ילדיהם משלמים ממון רב תמורת הזכות להיקבר קרוב ככל האפשר לקברו של יעקב. בכך נשלמת נקמתו של מירקין בכפר שהרי האדמה שבעבר הניבה גידולים ופרנסה את תושביו, הפכה לבית קברות שמניב פרנסה ממוות.
שלו כותב בעברית המשובחת שלו, שאינה מצויה לרוב במקומותינו, את התככים, השנאות והסכסוכים הקטנים שיש בכל יישוב קטן, אשר צומחים וגדלים לממדים כבירים. המשפט החותם את הספר, אשר מתחבר עם תיאור אהבתו הנכזבת של דניאל ליברסון לאמו של המספר, ומבהיר את עוצמת רגשות אהבתו, נוגע ללב. "בכנף ידה הקטנה הצביעה אל שמה הרחוק של אמי. לפנים חרש אותו דניאל ליברסון באדמה, ומדי שנה צובע אותו האביב באותות-ענק כחולות של דגניות" (עמוד 459). מומלץ בחום רב!!!
11 קוראים אהבו את הביקורת
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
