מושב בצפון, יום חמישי בערב. לוויה במושב, כולם מתכנסים.. אני נכנס לסוכת האבלים הגדולה; חקלאים חרושי קמטים, תימניות מבוגרות, בוקרים, אנשי טבע וסתם מכרים. אני מחפש אותה במבטי ואז מוצא אותה, יפה בשחור, שערה אסוף ומתוח לאחור, מעט איפור בקצוות עיניה מסתירים קמטים קטנטנים. 'היי, מה שלומך?' היא עונה: 'בסדר, ומה אתך?' 'אני בסדר, קיוויתי לראות אותך פה' אני עונה מלא ברגש ומיד מכה על חטא בלבי ומקלל את עצמי על התשובה המטומטמת בערב של לוויה... בדרך לכאן הספקתי לקרוא קצת מ'זוכר כמעט הכול' של אהוד בנאי; על כביש 6 באזור מחלף דניאל נתקע לי השיר במוח 'הלב שקפא הפשיר לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע...'
אחרי חצי שעה אנחנו בבית הקברות בקצה המושב, משיקים ליער נטוע אדם מעורבב בחורש טבעי, המוני אנשים סבים מסביב לגופה וסוגדים כמו לעגל הזהב; ממלמלים תפילות בתימנית עתיקה,הספדים ובכי מרובים.
אקליפטוסים ברוח, שרים בלוז כנעני ואני מחפש אותה בעיני... לא מוצא אותה, אולי היא הלכה ואולי היא בתוך אגודת האבלים.
אני מדבר עם י. ועם ד. ועם עוד אנשים שהם כמו אחים, למרות שלא ראיתי אותם שבועות ואולי גם חודשים, ואז מתוך חוש נסתר אני מסובב את ראשי לאחור והיא עומדת מספר מטרים מאחורי, משוחחת עם פלונית אלמונית שאינני מכיר אבל אני מזהה את מדי הארגון שהיא לובשת.. היא עושה את עצמה מתעלמת ממבטי החודרים אבל מידי פעם אני רואה את עיניה מגניבות מבט לעברי וחיוך עצוב לשנייה משוגר אלי כמו רקטת סילון, אבל רק לשנייה ושוב צמרמורת מרעידה את גבי מעצם הזנב ועד הפונטנלה שבקדקוד ראשי והלב, הלב נצבט בקרבי.
'הלב שקפא הפשיר לא עוזב את העיר, ממשיך לנסוע...' הגיטרה של יוסי אלפנט, הבס של גיל סמנטה והתופים של זאן קלוד גולדברג... בא לי לשבת על רגבי האדמה הקשה, לעצום את עיני ולהירדם אבל איני מעז.
אהוד בנאי מטייל ברחבי ההיסטוריה הפרטית של עצמו, כאן הוא בן גרעין אשר מטפס על הרים וכאן הוא באירופה מתפרנס מרוכלות, פוגש טייס מורשה ששותה עמו בירות ולוקח אותו לולנצ'יה. הנה הוא מבלה עם נערה צנומה ארוכת שיער שמחפשת את המפתח לאושר של עצמה אבל הרכבת מחכה לו, נאחז ברוחות הצפון, בדיסקו בלילה עם דייגו עף מעל העננים. הוא זוכר כמעט הכול אבל רק כמעט...
הלוויה הסתיימה, אין מנוס וחייבים להיפרד; היא מנשקת עוברי אורח על לחי אחת ואז אנחנו נעמדים אחד מול השנייה.. נשיקה על לחי שמאל, נשיקה על לחי ימין ומגע יד מרפרף על מותני וגבי.. 'נדבר' ואני יודע שזהו, נסגר הגולל, חייב לשחרר אותה ובמיוחד את עצמי ולהמשיך לנסוע; איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים!
בדרך לכביש 6, חוצים ואדי מיושב בבתים רבים וצפופים ברצף, בצדי הכביש אני רואה עדר צאן מובל ע"י רועה,ובראש העדר פוסע עגל זהב...
5 דקות מהבית, גלי צה"ל בשעת ערב מאוחרת ופתאום משדרים את 'ממשיך לנסוע' בגרסת הופעה חיה; אני שר עם אהוד ובפנים הלב נצבט: 'אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי...'

משפחת בנאי ידועה כמשפחה של מספרי סיפורים, של סיפורים העוברים מדור לדור וקשה להסביר איך בכל זאת הם כמעט כולם או שחקנים או זמרים ולא מוציאים לאור סיפורים. אין לי ספק שהיה יכול להיות מרתק לקרוא את הדברים שלהם, ובראש ובראשונה את סיפור חייהם. בספר הזה אהוד בנאי מתעסק פחות במשפחתיות, למרות שמי שמתעקש יכול למצוא גם אותה.

הספר הוא מעין אוטוביוגרפיה רק שהוא נכתב בדרך של ספר סיפורים המשולבים בכמה שירים (לא מאלו המופיעים בדיסקים שלו). אהוד מספר על המוסיקה שהוא אוהב, כמו סיפור על חוויה בלתי נשכחת מהופעה בחו"ל בה ראה את ג'ון מרטין, מהאמנים שהוא זכה ללוות אותם מאוחר יותר, בתקופה שלו עם הפליטים (פליטי להקות רוק שונות) שחברו אליו בתחילת דרכו עם המפיק המוסיקלי, יוסי אלפנט ז"ל.

ספר נפלא לגלות דרכו את סוד קסמו של אהוד בנאי, מהימים שהוא היה זמר נודד שאימץ לעצמו את השם "בוב דילן" (כפי שהוא מספר באחד הסיפורים) עד לימינו כשהוא נחשב לאמן מצליח בזכות עצמו וכישרונו הרב. מבין הספרים שלא רק זוכים להיות מונחים בספריה שלי אלא גם להיות קרובים ללבי.

הסיפור השני בספר הוא "עוד מעט", ובו אהוד מזכיר את אחד מהשירים הגדולים
של הזמרת, מריאן פייתפול שבהשראתו כתב גם השיר שלו "בוא הביתה" (כמו ציפור).

מישהו שאל אותי "איך הספר הזה"? מחזיק ובוחן עותק - "ישראלי", אמרתי. כי הספר הזה יותר מכל הוא ישראלי - בנושאיו, אופיו, מוכר ולא מוכר. סיפוריו של אהוב בנאי יושבים לנו בנופים מוכרים - אם אלה נופים פיזיים מוכרים - קליה, ים המלח ; תל אביב ; ירושלים ועוד. או נופים אנושיים של ישראליות סחבקית, ישראלית משפחתית - בקיצור - סיפורים ישראלים, רק עם תמימות של פעם.
געגועיו נוגעים בך, תקוותיו מעוררים בך רצון לעזור.

נסיעותיו ונדודיו מוכרים - אם עוד לא היית שם, אולי אתה מתכנן להיות, ואולי זה אחיך שהיה...

שפתו של אהוב בנאי ציורית, אישית, חושפת . זורמת בקצב נינוח, כמו נסיעה נעימה שלא בא לך שתסתיים.
ספר מסע אמיתי, פנימי וחיצוני, שכיף לקרוא ולחזור אליו.
אהוד בנאי כזה, נו...

כאחת שאוהבת את המוסיקה של אהוד בנאי, נתקלתי לא מזמן בספר ופשוט גמעתי אותו כמו בן אדם צמא במדבר.
אלו הם מקבץ סיפורים מן היפים ביותר שקראתי, כתובים בצורה פשוטה, נעימה ואמיתית הגורמת הזדהות מוחלטת ונהייה אחרי המסע.
ברוב הסיפורים המענינים ואף (המפחידים כמו בקווקז...) הרגשתי פשוט שאני נמצאת שם וחווה איתו את הכל.
האיש שהינו מוסיקאי בחסד עם כשרון בלתי רגיל בכתיבתו הענוגה (וגם בשיריו) לא מוותר על האמת ומתבונן בחייו ובחברה הישראלית בלי שום פילטרים,
הכי אמיתי שיש תוך צניעות ובגובה העיניים. מרגש ביותר ואתה למד בספר ובהופעותיו שלאיש הזה אין שום מניירות של אומן בקנה מידה גדול.
נהניתי מהסיפורים ואגב, בתוכנית הרדיו בגלי צה"ל בימי שישי תענוג לשמוע עוד ועוד סיפורים שלו שנובעים סביב נושא נבחר מעולמנו, אותם מספר באהבה גדולה.
והמוסיקה בתוכנית היא תענוג צרוף.
ממליצה מאד על הספר ועל תוכנית הרדיו.

ספר עם הרבה אוירה. אין בו עלילה או משהו, זה ספר רשימות קלאסי, אבל בנאי מתאר כל כך טוב אנשים ונופים (דבר שמעטים יודעים לעשות בלי לשעמם) עד שאפשר להרגיש שבאמת היינו איתו בכל המקומות האלה.

ספר יפה מאוד- ראיתי אותו לפני שנים שנים בחנות סטמצקי ואמרתי לעצמי-אהוד בנאי גם סופר
אהבתי את המוזיקה של אהוד-לדעתי הוא אחד הגדולים יחד עם פוליקר ושלום חנוך- רק שלאהוד יש הרבה שירים יפים- בראשם דוד ושאול, השיר הזה, ברוקלין(על טיוליו בברוקלין)עירה בדרום רוחות הצפון, הילד בן 30-אהוד מספר על רצונו לצאת מערו האפורה-רמת גן ולראות עולם לחפש את עצמו ולמצוא את בת הזוג שלו.
בספרו הקודם-זה המקום-מספר אהוד על נדודיו בארץ-ניסעה לצפון לטבריה,פגישה עם טפוסים מוזרים, הוא כותב שם על התקופה ששרת בנחל
כבן גרעין- והתידד עם המתנדבים-וחיי תקופה בצריף..(גם שרתתי בנחל ב1997 -וזו חוויה אדירה להכיר מתנדבים וביחוד מתנדבות שמגיעים מכול העולם
מנגנים על כלדי נגינה מספרים חוויות).בתחילת הספר אהוד מטייל בדרום תל אביב-קבוץ גלויות וקריית שלום-של תחילת שנות התשעים?
אחר כך יש מסע הופעות מצחיק שלו בקוקז- בשנת 1992-כשברית המועצות קורסת-אהוד כותב על החוויות שם-שצריך לתת שוחד לכול דבר(כוס תה,נייר תואלט)
הוא נהנה מאוד מההופעה הרשונה בקוקז-אנשים שמאושרים מהמוזיקה שלו-אישה יפה שחשב שהתחילה אתו והסתבר שהיא נשואה...המלווה שלו כול הזמן מפחד שיהיו מכות ומאיץ בו לעזוב...פרק חשוב- תורנות שמירה- בה כותב אהוד על תקופה שהוצב בהאחזות-האחזות קלייה-האחזות זה מין מקום נטוש ,מאוד משעמם בדרך כלל שחילי נחל בסדיר היו שומרים שם(גם בתקופה שלי-98-2001-אז היה יתיר,סנסה)מן מקומות שאולי יהפכו לישובי קבע...
בדכאון של ההאחזות אהוד פוגש בחור מיוחד עם מבט מיוחד-אריה אלוני ז"ל. חמד של בחור שחמד בבויר(בית ספר למחוננים בירושלים) אהב טבע וצילום
אהוד אומר-אני מרגיש תקוע וחנוק
אלוני ענה"אני יודע על מה אתה מדבר,אבל תיקח בחשבון שאתה לא באמת תקוע כאן."הזמן זורם.עמדת השמירה הזאת היא רק תחנה בדרך. חום אחד אתה תעבור כאן במכונית על הכביש ותיזכר איך פעם אחת,לפני הרבה שנים,ישבת כאן לילה שלם בתורנות שמירה עם משהו בשם אריה אלוני,וכך אכן היה- בחור מיוחד זה אתו טייל אהוד למחרת- נלחם בעוז במלחמת יום כיפור ונהרג,יהיה זכרו ברוך תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.אמן.
אז אהוד הרגיש רע עם עצמו- בן 30 בלי מקצוע-הוריו מאוכזבים ממנו,-וקשה לו עם זה.-יש לו חלום ליצור מוזיקה...
אז אהוד מחליט לנסוע שוב לחוץ לארץ לפגוש את חבר שלו יוסקו. הוא מגיע לגרמניה-הם מנסים למכור פוסטרים- כול פעם מתחמקים משוטרים-אהוד מרגיש את הקררות וההתנשאות של הגרמנים-ואז יום טחד הם מגיעים לעיר חדשה-ובחור מגיש לו גוינט-נגעו להולנד... ספורים קצרים על יוסקו רוכב האופנוע,שיש לו חלום לרכוש אדמה בארץ לבנות בית קפה שאהוד ינגן שם. בסוף הספר אהוד מספר על סבא שלו-אברם-גם סבא שלו היה אוהב לטייל-אומר לאשתו "יש לי נסיעה נו!"והולך
"לאן היית הולך סבא אברם?סבא מצחיק,סבא עצוב,נודד מירושלים לבני ברק ומשם לפרדס כץ ומשם לגבעתיים,בענינים מסתוריים,עניינים שלא סובלים דיחוי.
בשנותיו האחרונות אהוד ביקר את סבא שלו אברם ז"ל שאמר"אתה מכניס הרבה צער בלב של אמא שלך.אתה מסתובב הרבה, לא עובד,לא שומר על הבריאות שלך.
שיער שלך פרועתאתה צריך להסתפר,להתגלח. תעבור קורס פקידות, תלמד תקתוק מכונת כתיבה,תלבש חליפה מודרני ,תגור בבית עם מקלחת מודרני.
תסכל את אהוד שאין לו עבודה,מכאן השיר מהרי נה-הילד בן שלושים יש לו חום גבוהה הוא מובטל מעבודה ואהבה...
רוחות המפון זה על הטיולים שעשה-פגשתי חוור בשם דיגו...
גם אני לא הצלחתי, ואני בן 42-וזה עוד יותר קשה, אבל יש אר טי סי-מוצר טבעי להרחה שמציל אותי ומאזן.
טוב לטייל ונחמד לקרא- בסופו של דבר אהוד הצליח בגדול- כתב למשינה את הלהיט הראשון_או הלחין?)את רכבת לילה לקהיר שהיה להיט ענק בשנות השמונים והתשעים
ניגן עם יוסי אלפנט (עגל הזהב) והפך לאחד היוצרים המוערכים שהיו לנו

אחלה ספר.
ההתחלה קצת קשה, אבל ככל שמתקדמים זה הולך ומשתפר, על אף שאין קשר כרונולוגי או אחר (לדעתי), בין הסיפורים השונים.

זה כמו לשמוע שירים של אהוד בנאי (שמבחינתי זה נפלא) - רק בספר.

אותה אווירה חלומית-הזויה, זרוקה ומכשפת שנמצאת בשיריו נוכחת גם בסיפוריו, מלווה בתהייה אינסופית על משמעות הדברים.

כף של ספר. למעשה סיפרון עם סיפורים, יומן ,שירים ומחשבות אסוציאטיביות. אהוד בנאי כותב לעצמו ואני נהנתי להציץ.חמוד

יוצר מוסיקלי ענק שכותב ופורס על עצמו, מאד מעניין, אפשר להבין מהיכן הגיעו שורשי היצירה שלו. שווה קריאה