ביקורת ספרותית על חיסול אנושי מאת דיק פראנסיס
ספר טוב

---

בעבר קראתי חלק מספרי המתח המוצלחים שלו. דיק פרנסיס, שנפטר לפני 3 שנים כתב ספרי מתח רק על תחומים מוכרים לו: רובם עוסקים בעולם מרוצי הסוסים, שלמרות שהוא זר לגמרי לישראלים, הוא מתואר בספריו בצורה פשוטה וברורה, שכל אחד - אני אפילו - מצליח להבין. פרנסיס עצמו היה בן של רוכב סוסים, ולאחר שחרורו מחיל האוויר המלכותי פיתח קריירה קצרת ימים כרוכב - כולל עבור המלכה אליזבת והמלכה האם.
קריירה קצרת ימים היא סממן של כמה מקצועות כמו דוגמנות, התעמלות תחרותית, כדורגל וסלבריטאות מקצועית, שהמכנה המשותף להם הוא שהם גורמים להתמכרות בעליהם, שקיים לחץ מתמיד של מועמדים חדשים לדחוק את העוסקים בהם כדי לפנות מקום, ואחרי שמסתיימת תקופת הפעילות הקצרה בהם, יש לגימלאי הצעיר מעט מדי אפשרויות תעסוקה ראויות והוא נותר עם זכרונות מעברו המפואר וחוסר בכישורים לתפקידים פחות זוהרים. פרנסיס פנה לכתיבת ספרים והצליח במקצועו החדש כמו שהצליח בשני המקצועות הקודמים, מה שמעלה הרהורים נוגים על חוסר הצדק (החברתי) בחלוקת הכשרונות...

כשקראתי אותו חשבתי על לי צ'יילד, בריטי גם הוא, שהמציא - כמו פרנסיס - גיבור שכולם אוהבים, וכתב אותו בצורה כה בהירה ומותחת, שכל הקוראים מרגישים שהם מכירים אותו, יודעים איך הוא נראה (למרות שצ'יילד כמו פרנסיס, אינו מקדיש זמן לתאורים חיצוניים למעט גובה, משקל והחולצה המתחלפת...) פרנסיס בניגוד לצ'יילד, כתב על גיבורים בשמות שונים, אבל כתב באמת רק על גיבור אחד: גיבורו עוסק תמיד באחד המקצועות הקשורים לסוסי מרוץ, הוא זוכה תמיד להערכה מצד גורם בעל עמדה, יש לו תמיד שונא בעל עמדה חזקה יותר מהראשון, הוא יתמודד תמיד עם חוסר צדק, לעולם ירצה - ויצליח - לפתור את בעיותיו בעצמו ותמיד יש לו בעיות רומנטיות הנראות חסרות פיתרון (וקשה להבין למה: זה תמיד גיבור שנראה בן הזוג האידיאלי...)

הספר הזה מותח מאד, כמו שפרנסיס הרגיל את קוראיו. למרות חוסר בסממנים אלקטרוניים חדישים (הספר יצא לאור ב 1986 ומן הסתם מחשבים, טלפונים ניידים, אינטרנט לא היו נפוצים, אפילו אם כבר הומצאו) הסיפור אינו אנכרוניסטי כלל. עולה ממנו שמץ מאי האמון הבריטי כלפי צרפתים (הנבל הראשי הוא צרפתי, אבל מהיותו אידיוט מושלם רישעותו אינה מהווה אתגר אמיתי לקיט פילדינג, הגיבור), התייחסותם של האנגלים לאמריקאים מסויימים (אחת מהדמויות היא אמריקאית מפלורידה, כולל כל הסטיריאוטיפים שאתם יכולים לחשוב על כזאת - שיער כתום, תועפות תכשיטים, קול מעצבן, טפשות, חוסר נימוס וחוסר טקט ברמה אולימפית...) עולה ממנו גם מעט מיראת הכבוד של פרנסיס כלפי האצולה, אבל במידה סבירה ולא מעיקה.

אני חושבת שפרנסיס, כמו צ'יילד, פיצח איזו נוסחה שהפכה לספרים שהקוראים יכולים לאהוב, להזדהות עם הגיבור ולהסכים בהחלט עם הערכים המוסריים אותם מבטאים הסופרים - הגם שאלה בד"כ ערכים הנשארים במדור "להצהרה בלבד". אפשר לומר תודה לחריצותו של פרנסיס. מ 1962 כתב בממוצע ספר לשנה, רבים מהם תורגמו לעברית, שלושה מהם זכו בפרסים. קראתי כמה והם אף פעם לא היו נפילה. מי שאוהב ספרי מתח ומעדיף אותם פחות שותתי דם וזוועות ממה שמקובל היום, זה הסופר - והספרים - בשבילו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על חיסול אנושי