ביקורת ספרותית על שעת הדמדומים מאת יוהאן תיאורין
ספר לא משהו

---

פשוט התפקעתי מצחוק בסופו של המותחן הזה... לא משום שהספר מצחיק, להיפך! אלא בגלל שמעולם לא נתקלתי בסוף כל כך מ-ט-ו-מ-ט-ם למותחן. עד כדי כך מטומטם שהוא פשוט גרם לי להתפקע מצחוק.
בספר הזה בא הסופר החוכמולוג ומכריז: "אני ממציא לכם פתרון שאף אחד מכם לא חשב עליו!" WTF?.
נכון, גם אני לא ניחשתי את הפתרון, אבל זה רק בגלל שהפתרון המגוחך עמד בניגוד לכל כך הרבה עובדות שהובאו בספר קודם לכן... כך שפשוט התפוצצתי מצחוק...

הרעיון הבסיסי מאחורי המותחן הזה הוא סביר: ביום של ערפל כבד ילד בן 6 יוצא מבית סבו וסבתו ונעלם. החיים של אימו נעצרים באותו יום ומאז הסב מוכה רגשות האשמה, שבאותו יום לא שם לב לילד, מנסה לברר מה קרה. עברו למעלה מ-20 שנה כשהסב הזקן ומוכה השיגרון מקבל רמז בחבילה שנשלחה אליו והוא יוצא עם הבת לחפש אחר הבן-הנכד שנעלם. הסיפור הזה מצטלב עם סיפורו של רוצח צעיר ואלים שחי במישורים באי ואפילו אחרי שנקבר דמותו מהלכת אימים על התושבים שנשארו באי.
אם את הרעיון הבסיסי הזה היה מפתח סופר עם יותר כשרון ופחות פוזה היה יכול לצאת ממנו מותחן סביר. אלא שבמקרה הזה הסופר, שזה ספרו הראשון, מנסה להסוות את חוסר הכישרון שלו ביומרה "אומנותית" שמזכירה את כל אותם הסרטים ה"אומנותיים" והמשעממים (מכירים? אלו עם שוט ארוך על פרצופו של שחקן "מהורהר" שלאורך 5 דקות כל מה שהוא עושה זה להרים את הגבות).
התוצאה היא ספר ארוך, למעלה מ-400 עמודים, שהעלילה בו מתקדמת בקצב של צב עצלן ושיכור, רצופה תיאורים ארוכים ומדכאים ונדמה ששום דבר לא קורה לאורך עשרות עמודים. הדמויות, למרות שמתוארות באריכות, נותרות בעובי קרטון ועל מארג היחסים בינהן באמת שאין מה לכתוב.

היה הגיוני שאני אנטוש את הספר אחרי כמה עשרות עמודים, אבל משהו בלתי מוסבר משך אותי לקרוא אותו עד סופו... שכאמור שבר כל שיא של חוסר היגיון (וכאלו לא חסרים במותחנים שנכתבו בעשורים האחרונים).

לסיכום: ספר איטי, מדכא ומעצבן הכתוב ע"י סופר חסר כשרון ונפוח מיומרה... חבל על העצים שנכרתו כדי שהעותקים של הספר העבה הזה יודפסו.

» ביקורות נוספות של רונדו
» ביקורות נוספות על שעת הדמדומים