התרגום שבידי הוא משל מנשה לוין, תרגום מיושן מאוד ולא זורם.
פרט לתרגום, הספר יכול להוות בעיה למי שלהג המתפרס על פני עשרות עמודים מייגע אותו, שדמויות הנכנסות ויוצאות כל כמה עמודים מבלבל אותו ושחוסר כיוון לא מנחה את הקריאה לחוף מבטחים.
ובכל זאת, קשה להניח את הספר מהיד. פלובר מביא לפנינו תמונה מהימנה של התקופה, אי שם בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19 ועד לשנת 1867. זוהי תקופה סוערת בצרפת בכלל ובפריז בפרט. אנשים מנסים למצוא דרכם בחיים, אבל אופנות פוליטיות משתנות השכם והערב והמשימה אינה קלה.
במה דברים אמורים? באחד פראֶדריק ואחד דילוריאֶ, שני חברים בלב ובנפש מהעיירה נוז'אן הרחוקה-קרובה לפריז. שניהם נוסעים לעיר הגדולה ללמוד משפטים, דילוריאֶ מתמסר לזה יותר מחברו. הנסיעה לעיר הגדולה היא כמובן גם חשיפה למנעמי העיר לעומת הדלות והשעמום של המקום ממנו באו. אבל אם דילוריאֶ מקדיש עצמו ללימוד והוא בחור וראש על כתפיו, פראֶדריק לא ממש מוצא עצמו בלימודי המשפטים וליבו נוהה אחר אחת, גב' ארנוּ, רעייתו של אחד העוסק במסחר באמנות ועוד באלף ואחד דברים, לא תמיד בהצלחה. זו בדיוק התקופה בה נוהגות נשים לקחת מאהבים וגברים מאהבות, לכן יש סיכוי מה לפראֶדריק, הנוטה לבקר אצל משפחת ארנו לעתים קרובות, כדי לשים עין על גב' ארנו היפה.
בשלב מסוים דילוריאֶ פונה לעבודתו כפרקליט ואילו פראֶדריק מקבל הודעה שרכוש רב יחסית התקבל עבורו כירושה. פתאום הוא בעל נכסים והכנסה שנתית לא מבוטלת של 15 אלף פרנקים בשנה. הוא הופך לצעיר מטורזן, בעל בית המחזיק כרכרה ומשרת, מעביר זמנו בנעימים, אבל דברים נעימים אינם משום מה מנת חלקו. הגב' ארנו אינה הופכת לפילגשו, אבל הקורטיזנה (אותן "נערות ליווי", "נשים נתמכות" והשד יודע אילו שמות נוספים ליצאניות) רוזאניט כן הופכת והשמחה רבה.
ברקע מהפכת אביב העמים של 1848-9. הנסיך מודח בשל המשבר הכלכלי וקיפוח המעמדות הנמוכים. דמויות שנכנסו לסיפור מנסות לתפוס מקומן בחיים החדשים שלאחר המהפכה, בהצלחה כזו או אחרת, אך לא שני הידידים. פראֶדריק כולו עסוק בענייני אהבה, נע בין הגב' ארנו, המתרחקת ממנו, לואיזה המוצעת לו ע"י שכן של אמו ובאה עם נדוניה שופעת, רוזאניט ועוד אחת.
בסופו של יום, רוב הדמויות נוחלות אכזבה כזו או אחרת. הניסיון להגיע לאיזשהו איזון בחיים, לאיזו מטרה ושאיפה לא ממש צולחים. כסף מחריב חיים בחסרונו ולא בונה חיי אחרים גם כשאינו חסר. אהבת אמת אינה כנראה בנמצא, ואם קיימת, אינה מתממשת.
פלובר בנה כאן אפוס אישי גדול, אבל ירה לכיוונים רבים. את הספר אפשר להעריך, אם כן, רק בתום קריאתו ולא במהלכו. אם להשוות ספר זה לספרים אחרים של מי שהחל כתיבתו אחריו, אמיל זולא, האחרון כותב טוב יותר.

















