ביקורת ספרותית על אמא של אלף שמונים וארבע מאת מהשוטה דוי
ספר מעולה

---

אוי ואבוי! איזה פספוס. אף אחד בסימניה, חוץ ממני, לא קרא את הספר המשובח הזה. מן הסתם מהסיבה הפרוזאית שהוא לא נמכר במבצעים של צומסקי ולכן הוא למעשה כמעט חסר נוכחות בשוק הספרים הישראלי. גם אני הגעתי אליו לגמרי במקרה היות והוזכר באחד הקורסים שלי. טוב, אז עכשיו מוטלת עליי מלאכה לא פשוטה. לנסות לשכנע אתכם להשיג ולקרוא ספר שלא נמכר בארבע במאה. לא פשוט, אבל גמרתי אומר לעשות כמיטב יכולתי.

אז על מה מדובר? קודם כל לא מדובר בעוד ספר על הודו. למה? כי כל הספרים מהז'אנר ה"הודי" המוכרים לנו נכתבו באנגלית והם מיועדים לקהל העילית ההודי או לקהל מערבי. זהו אחד משני ספרים בסך הכול שתורגמו לעברית משפות הודיות מקומיות, השני הוא "סיפורו של עץ התמרהינדי", וככזה הוא מיועד לקהל המקומי ולא לזרים ואורינטליסטיים למיניהם. הספר נכתב בבנגלה, השפה המקומית של מדינת בנגל. ע"י מהשואטה דוי, שהיא סופרת ופעילה חברתית ותיקה מאד, שפועלת ללא לאות למען אוכלוסיות מחלשות בבנגל. בייחוד למען אוכלוסיות שבטיות ילידיות הממוקמות בתחתית "שרשרת המזון" ההודית, ונרמסות בשיטתיות ע"י הממשלה. אגב, דוי, ילידת 1926, עדיין פעילה, חיה ובועטת בזירה החברתית-פוליטית בבנגל. שאפו!

דוי כתבה יצירה שהיא בו זמנית פוליטית ואישית. טקסט שמתחבר למקומות העמוקים והאישיים ביותר שלנו, לעצב הנורא של אובדן ילד ולהשלכות שנגרמות כתוצאה מכך.הדמות הראשית, שוג'טה, איבדה את בנה הצעיר, בראטי, ושנתיים לאחר מותו היא ממאנת להינחם. אך מותו של בראטי לא היה מקרי. הוא לא מת כתוצאה ממחלה, אסון או תאונה. בראטי נהרג ע"י כוחות הממשלה ומשתפי הפעולה בשכר שלה שרדפו ו"צדו" את האנשים הצעירים שהתקוממו נגד עוולות השלטון בבנגל בשנות ה 70' של המאה הקודמת.

מותו "הבלתי מכובד" של בראטי מטיל צל כבד על בני משפחתו וטורף את הקלפים בחייה ובנשמתה של שוג'טה. מתוך הצער והשכול שוג'טה כמו נולדת מחדש. עיניה נפקחות והרעייה, הכלה והאם המסורה והשמרנית מגלה את מסכת השקרים והצביעות בה היא חיה. מותו של בנה הופך לחוויה מעוררת, מפכחת ומשנת חיים בעבורה. תהליך זה מתואר ביד אמן, ברגישות ובחסד ע"י הסופרת.

הספר אמנם פורסם ב 1974, אך בדומה לכל יצירה מעולה הוא לא איבד מערכו ומהרלוונטיות שלו. כמו כן, המתרגם מבנגלה, ניב סבריאגו, הוסיף אחרית דבר מאירת עיניים המספקת את הרקע הפוליטי חברתי לכל מי שבעוונותיו, כמוני למשל, לא שמע על תנועת ההתנגדות הנקסליטית, בבנגל בשנות ה- 60' וה- 70' של המאה העשרים רוויית הצער והמכאוב.

והרשו לי לסיים בציטוט מפיה של המחברת כפי שמופיע על גב הכריכה היפה להפליא של הספר. "דבר אינו קורה אם לא יודעים לחלום. הממסד מנסה להשמיד, בשלט רחוק, את כל תאי המוח המאפשרים חלימה. אבל חלק מהחלומות מצליחים להימלט. אני מחפשת את החלומות שנמלטו מהכלא. הזכות לחלום היא זו שמאפשרת לאנושות לשרוד. אם מבטלים את הזכות לחלום-משמידים את העולם. הזכות לחלום היא הזכות הבסיסית והראשונה של האדם."

I rest my case.

עכשיו תורכם.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על אמא של אלף שמונים וארבע