מתוך התקציר בגב הספר: "טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר".
ומה אני חושב? טפשי וחוכמולוגי, מצחיק כמה שזה עצוב, רדוד כמו בצק שהעבירו עליו מערוך, ילדותי ואינפנטילי.
וחוץ מהכל גם שוביניסטי בצורה מגעילה במיוחד.

שלא תטעו, אין כאן שום חוכמה ושום פילוסופיית חיים ושום כלום. אפילו לא תובנות בעשר אגורות. גם סיפור אין כאן. אלא אם כן עלילה קלושה, שפה נמוכה, דמות ראשית מגעילה וריקנות אחת גדולה יכולים להיחשב ל"חוכמה" כלשהי.
הרגיש לי כמו החלק הפנימי של בייגלה עגול - אוויר. ולא צח במיוחד.

למען ההגינות אני חייב לציין שנטשתי אותו באמצע. ביי ביי בייגלה. ואני לא אשם. הכל בייגללו.

ספר חמוד, כתיבה קולחת, לא צריך לקרוא את אותה שורה עשר פעמים ומאד נהניתי לקרוא אותו. אמנם הגעתי רק עד עמוד 60, אבל זה בגלל שאני סובל מ-ADHD ואין לי סבלנות לקרוא ספרים עד הסוף. אהבתי את הנושא, גבר רווק שחי בתל אביב ומספר על חיי הדייטינג של העיר, וכמו שאמרתי, אהבתי גם את אופן הכתיבה שמאד זורם וקליל ולא מלאה.

קראתי את הספר לאחרונה, מתוך עניין בהפיכת ספרים לסרטים, ומאבקו של הייטנר להפחות את הספר הזה לסרט (באופן יזמי מאוד ומעורר הערכה).
מדובר בכתיבה מלאת כישרון, במיוחד לספר ביכורים. אין ספק בכישרונו ומהר מאוד הקריאה מזמנת את המסקנה - שאין ספק שמדובר בספר ביכורים.
נכתבו יומני רווקות רבים, והייטנר נכנס פה לקטגוריה באופן אלגנטי ומיוחד. הייתי מהמר שהוא לא קרא הרבה ספרים לפני שכתב את הספר הזה, כי הוא לא נכנס לשום תבנית. ספר קצבי ומעורר אמפתיה. ההומור שלו מחפה על הרבה מאוד בוסריות (שייתכן והתפוגגה בספרים הבאים) ובהחלט שגרם לי להזכר בשנות הרווקות לפני עידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות.
מעניין אותי לקרוא את אחד מספריו הבוגרים יותר.

"טוב זה באמת ספר קליל" אמרתי לעצמי בעודי שולפת אותו מהמדף. שמעתי כל כך הרבה על הספר הזה בכל מיני הזדמנויות כאלו ואחרות. ממדף הספרים שלי הוא נראה מרוט ועלוב כאילו עברה עליו טלטלת חיים. אני פותחת אותו והדף הראשון תלוש בצורה א-סימטרית ומכוערת. הספר לא שלי. הוא של בן הזוג. מיד גלגלי הקנאה מתחילים לעבוד. –בטח בת זוג אחרת נתנה לו עם הקדשה והוא תלש את זה כשנפרדו. –בטח הוא כתב לה שם משהו יפה עם שמות חיבה והיא שכחה את זה אצלו כשעזבה את הבית. –אולי רשמה לו עד כמה היא אוהבת וכשרבו התעצבן ותלש.
"מה זה?", שאלתי. "למה העמוד הראשון נתלש?" והוא עצמו מרים את הראש מהמחשב, מסתכל עליי..."מה זה?, לא זוכר אין לי מושג. יש לי את הספר הזה שנים".

נכנסתי לאינטרנט לבדוק את שנת ההוצאה. כי כאמור.. העמוד הראשון אינינו.
1998. שמעתי רבות על הספר בהקשרים כאלו ואחרים. הוא נחשב חלוצי בזמנו, גס וחסר מעצורים. האם "חכמת הבייגלה" יעבור את מבחן הזמן? האם גם היום הספר הזה הוא מה שנקרא: "אין, אחי.. חובה, חובה לקרוא!"
אני מתלבטת ובכל זאת נותנת צ'אנס.

העלילה עוקבת אחר חייו של סטודנט צעיר ותהפוכות הנפש שהוא עובר בעיר הגדולה.
אחד מהדברים הבולטים ביותר בספר זו הכנות שלו. הוא כתוב בצורה פשוטה ויומיומית. אני קוראת והדברים נשמעים מוכרים. הוא עוסק בפרטים הקטנים של החיים: זוגיות, עבודה, חיפוש עצמי...
בסיום אני יושבת וחושבת איך אני מגדירה בביקורת את מה שחשתי בעת הקריאה? מצד אחד התחברתי, מהצד השני גם לא. התרגשתי אבל לא מספיק. לא גיליתי את אמריקה אבל וואלה, גם לא תמיד צריך. החצי הראשון של הספר עבר עליי בעייפות בעוד החצי השני טס ואני בעקבותיו.

אה- הא! לבסוף זה היכה בי:

זהו ספר לאנשים שלא קוראים ספרים. אחד מאותם הספרים שמביאים כמתנת יום הולדת לבחור או בחורה צעירים.
זהו ספר לבני נוער? הייתכן? פתאום מרגיש לי קצת שכן. זו הייתה הבעיה המרכזית שלי. הרגשתי שאני קוראת ספר נוער. מנסים להכניס אותי לעולם "המגניב" של המבוגרים אבל אני כבר שם. אני זה המבוגרים. השפה לא מרשימה אותי, ה"קוליות" לא קונה אותי. אני כבר אחרי זה.
ובכל זאת.. המשכתי לקרוא. היה לי נחמד. לעיתים גם משעשע.

לאחר הקריאה מאחורי הכריכה מופיע לו הציטוט המדויק:
"טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר. זה הסופר, זה הספר, אלו החיים."

אכן.

ספר תת רמה,פשוט דפוק! אני לא מבינה את הספרים האלה שכל שתי פיסקאות מדובר על סקס,זיונים,מציצות...(סליחה על המילים אבל זה המהות העיקרית של הספר האידיוטי הזה)...בהזדמנות הראשונה זרקתי אותו מהבית לידי חברה שלי ואמרתי לה :"תקראי את הספר כדי שתביני מזה ספרות גרועה".
אולי הסופר חושב שזה ימשוך את הקורא הישראלי הממוצא לקרא אבל לדעתי זו טעות מרה. אנחנו קצת יותר אינטליגנטים מזה!

היום בדרך הביתה,נזכרתי בספר 'חכמת הבייגלה',אחרי מספר חודשים שקראתי אותו. והחלטתי שזה פשוט פשע לא להקדיש עמוד בבלוג שלי לספר המדהים הזה.
כמו לפני כל כתיבת ביקורת,נכנסתי לעמוד הביקורות בסימניה כדי לראות אם פספסתי משהו ויצאתי משם עם הרמת גבה קלה; "ספר רדוד.." "שפה נמוכה.." "חולני.." "בזבוז של זמן.." "מזעזע.." ועוד תגובות רבות בסגנון. כמובן שהיו שפע של תגובות מפרגנות,של אנשים שהצליחו להתחבר לספר כנראה במידה שאני התחברתי אליו,אבל התגובות הקיצוניות של אלה שלא התחברו הן אלה שיותר בלטו לי לעין.
או שאולי החברה אשמה. לא יצא לי להתקל יותר מדי בספר שהוגדר כיצירת מופת,או סתם ספר טוב בלי שהוא יהיה כתוב בשפה שבספק אם המחבר עצמו מבין,ומלא מפה ועד להודעה חדשה במטאפורות ואנאלוגיות למיניהן. אף אחד לא העלה בדעתו שספר יכול להיות עמוק וענייני גם בלי לכלול את כל אלה?
אני סבורה שחלק גדול מאלה שקראו את הספר ראו בחור,קצת ערס;חרמן ומתפלסף שמקלל יותר מדי ואולי אפילו קצת ילדותי.
ואני? אני ראיתי בחור רגיש,אפילו קצת אינטליגנטי אם יורשה לי לציין שמדבר על הרגשות הכי עמוקים והכי חזקים של האדם בצורה הכי פשוטה והכי אמיתית שיש.
הפלא והפלא,רוב הספר מדבר על אהבה. אבל הוא לא מספר על העיניים שלה,שהן כמו שתי בריכות קריסטל צלולות,שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלטבוע בהם בכל פעם שמבטו פוגש בשלה. הוא פשוט אומר שהוא הבחורה היחידה שהוא רוצה לזיין.
הבחור בספר חושף את הרגשות שלו בצורה הכי אמיתית שיש,בלי יותר מדי מטאפורות ובלי ללכת סחור סחור. אז אולי הוא קצת מתבלבל ומצליח גם לבלבל אותנו,ואולי הוא גם קצת חופר וקצת מצליח לעצבן אותנו על הדרך,כי הוא מדבר כאלה שטויות. אבל אם להיות כנה,התחברתי לספר הזה יותר מרוב הספרים שקראתי.
צחקתי מכל האמירות הטיפשיות,בכיתי ביחד איתו בהלוויה של אבא של דקלה.. אבל בעיקר התמוגגתי; הספר מדבר על אהבה בצורה הכי פשוטה שיש. הכי דוגרי. בלי כינורות ובלי זיקוקים. פשוט כנה.
אני סבורה שאם לא הייתי לוקחת כל כך הרבה זמן עם כתיבת הביקורת,היא הייתה יוצאת יותר מוצלחת. אבל נראה לי שאת המסר המרכזי שלי הצלחתי להעביר.
באמת שיש משהו כל כך מקסים בפשטות של הספר הזה,שהוא אפילו קצת קשה לתיאור.

אפשר להסתכל על הכתיבה של אילן הייטנר בשתי דרכים:
-מישהו שכותב כמו ילד ב15.
-מישהו שמעביר את הפילוסופיית חיים שלו בדרך הכי פשוטה והכי אמיתי שיש כך שכל האחד,אפילו ילד בן 15, יוכל להבין אותה.

אני כמובן שהחלטתי בדרך השנייה.

למרות שאני מעדיף את "מלך החומוס..." אני חושב שהספר הזה מעולה ומעביר מלא חומר למחשבה בכל כך קצת עמודים.
אני בן 20 ואני חושב שזהו ספר שאני אוכל להתחבר אליו יותר כאשר אני אגיע לגיל 30+-.
בדרך כלל אני כותב תקציר קצר שמספר בגדול מאוד על הספר, אבל באמת שאין לי דרך לתאר לכם על מה הספר מדובר פשוט צריך לקרוא ולהבין.

ממליץ!

גאי נפגש עם ברבלונה ומתאהב בה מעל הראוש.
גאי מרגיש שהלב שלו נכבש ,והסיטואציה הזואת מבהילה אותו.
גאי מפחד להעביר לאהובתו את השליטה על ליבו לכן הוא מחליט,לחתוך את הקשר????!!!!!!
כן כך מתברר שהאגו הגברי עובד.
ספר מראה נקודת מבט של הגברים וכמה שהם יתכחשו לרגשות שלהם,וינסו לבנות מערכת יחסים דרך השכל,הלב שלהם בסוף ינצח וילכו בדרך האהב.

" אולי בגלל שאתה עוטף את המסר שלך בעטיפה אידיוטית, מצחיקה, מוגזמת, ואז מרגישים שיש 'משהו' במה שאתה אומר, למרות שזה נשמע שטויות. אולי אתה בדרך זו נותן לאנשים לחשוב על כל מיני רעיונות שלך, מבלי לעטוף את עצמיך בגלימה של אדם רציני, אחד כזה שתופס מעצמו חכם". "

הספר תיאר את עצמו בצורה מושלמת; ישנם קצת זיוני שכל חסרי פואנטה אבל באותו זמן עם פואנטה מסויימת, ורוב הזמן זה מרגיש לי כמו השיחות שיש לי עם ידידים שלי שחושבים יותר מידי לעומק של הדברים ויוצא שאנחנו נכנסים עמוק עמוק לתוך פילוסופיות שונות שאחנחנו נתקלים בהן.
הספר כן מעניין ואני חושבת שהוא כן פותח את הראייה לדברים שיש ביומיום שלנו.

אבל אם להיות כנה הוא פשוט גורם לי לחשוש מהעתיד הקרב אחרי אחרי הצבא.