ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה

---

(קראתי את הספר לא בגרסה הזו, אלה בתרגום הישן יותר.)
קשה לי לנסח את עצמי אחרי קריאת הספר הזה; אני עוד נסערת. אני יודעת שהספר הזה מדהים ומטלטל. אני יודעת שהוא גורם לך לפחד. ואני יודעת שהוא גורם לך לחשוב. וספר שגורם לך לחשוב הוא תמיד ספר טוב.
אני נסערת מזה שהסופרת גרמה לי להתחבר לדמות של אם קרה ומנוכרת שאולי לא באמת קרה ומנוכרת. ועוד יותר על כך שלעיתים היא גרמה לי להרגיש אמפתיה לרוצח. כי בניגוד לביקורות אחרות, שהכותבים בהן אמרו שהם לא הצליחו להתחבר לאף דמות (כנראה מחימת חוסר האנושיות שבהן),אני הצלחתי להתחבר לשתיהן.

אווה, במכתבים ארוכים, מעמיקים, שחופרים לעמקי פרטים לבעלה הנעדר, חושפת בפנינו את סיפור חייה, או בעצם סיפור חייו של בנה הבכור שלא היה רצוי מבחינתה. מההחלטה להביא ילד לעולם; דרך ההריון שלה, הלידה, מתארת לנו אותו בגיל שנה, שנתיים, שלוש, ככה עד להיותו בן חמש עשרה, כמעט שש עשרה, רגע לפני שמבצע טבח בבית ספרו. מול אבא מתרפס ואמא שמתפרשת כאדם קר ודייקני, גודל ילד שנולד לא בסיבות נכונות, שעצם נוכחותו בחייה של אמו היא מועקה. גודל ילד, שאולי תמיד היה- מעצם לידתו- או שגודל להיות- זה נתון לפירושינו- סוציופת.

דרך הסיפור של אווה אנחנו פוגשים בחלון הצצה של מה היה אילו. באותם רגעים מעטים כשאפשר לראות אנושיות שמתפרצת מתוך אותו מעטה של בועה ואדישות. כשקווין חולה, השיחה בין קווין לאמו לאחר שהפיצה את הוירוס במחשבי החברה שלה, במפגש האחרון שזוכה לתיאור של אווה וקווין בכלא, רגעים שחושפים שהמפגש בין קווין לאווה לא היה כולו רע. מה היה קורה אילו. אילו מה? אני באמת לא יודעת. אילו המאבק התמידי הזה היה מסתיים? אילו קווין היה נולד למשפחה אחרת?-אני לא חושבת.

כמה קל להאשים את האמא, כמה קל להטיל עליה את כל מגרעותיו ופגמיו של בנה. משום שאת לא חינכת אותו כמו שצריך- הוא יצא כך וכך. משום שאת לא נהגת בסדר- זה מה שקרה. משום שלא אהבת אותו ולא גידלת אותו באהבה (ואמנם אווה לא אהבה את קווין, בסופו של דבר?) הוא גדל אומלל ולבסוף קרה מה שקרה.

ואיך זה שאם לא אוהבת את בנה? דבר שנראה לנו כל כך מתקבל על הדעת. אווה שוברת את המסכמות- היא מנפצת את האשליה שאם חובה עליה לאהוב את בנה לא משנה מי יהיה, ומראה זאת מהרגע הראשון שבו בנה מגיח לעולם, והיא דוחה אותו מעליה כתגובה לדחיתו שלו.
האם אמא חייבת לאהוב את בנה שגודל ליצור חסר רחמים? האם אפשר להאשים אותה בזה שלא אהבה אותו לאור שהיא לא אהבה את האדם שגדל להיות?
אווה לא אהבה את קווין כבר משניה הראשונה, עוד לפני שהתוודעה אליו. אם הוא היה מתנהג אחרת, האם היא היתה אוהבת אותו יותר? ובכלל- אפשר לתבוע אם בגין שאינה אוהבת את בנה? הרי- היא לא הזניחה אותו, ולמעשה, היא ולא אביו דאגה לראות אותו באור אמיתי ולהבין אותו באמת, ואילו אביו היה אילם למעשיו ולאדם האמיתי שהיה.

ולמה תמיד חייבים להיות אשמים? למה תמיד צריכים למצוא מישהו- ובלבד שיהיה- בכדי להטיל עליו את האשמה? אני נזכרת במשפט שאמא שלי אומרת- אני לא מחפשת אשמים- כשהיא שואלת מי השאיר את האור בסלון פתוח, או שאחותי מתעצבנת ואומרת שאמא מאשימה אותה בזה שהיא זאת שאכלה את כל חפיסת השוקולד שנשארה וזאת בכלל לא היא.
אבל פה לא מדובר בחפיסת שוקולד, או באור שנשאר דולק. פה מדובר בחיים של אנשים- וכנראה זו חובה למצוא מישהו להטיל עליו את האשמה. וזה הרי קרה- ולעולם לא נוכל להתכחש לזה.

ובכל זאת, למה?
זאת שאלה שהספר לא נותן עליה תשובה, ואולי זאת דווקא גדולתו של הספר.

הספר הזכיר לי את 'תשע עשרה דקות' של ג'ודי פיקו שמתאר מקרה טבח דומה. אולם, העמדה שג'ודי מציגה לנו שונה משל אווה. הילד שהתעללו בו כל הזמן, הילד שסבל מרדיפות ומאנשים יום יום, מגינויים- מחליט לעשות מעשה. אבל זה לא תירוץ.
אווה יודעת שזה לא תירוץ. אי אפשר להאשים את עברו של ילד; או את חינוכו (בפרט למקרים נדירים), או את זה שחברה שלו נפרדה ממנו יום קודם, במעשה שביצעו. כי בסופו של דבר, האדם עומד מול עצמו, ולא מול אף אחד אחר. אלו לא נסיבות מקילות. ולא משנה עד כמה הציקו לך בעבר, או עד כמה סבלת מהתעללויות חוזרות ונשנות, שום דבר לא יצדיק את המעשה.
ובמקרה זה לקווין היה הכל. לא חסר לו דבר. אני מסכימה עם אנג'ל- לא חסר לו דבר מלבד מטרה.
הוא לא מצא טעם בכסף; או בחיים, הוא לא מצא טעם בחברים או באהבה. כל כולו היה מרד ואדישות נגד מה שכונה בבני האדם כ'חיים'. אז יום אחד הוא הציב בפניו מטרה חדשה, להראות לעולם מי הוא. ואני מאמינה שבסופו של דבר הכל התפוצץ לו בפנים.

האם ילד נולד להיות מרושע? אני לא בטוחה.

"איני יודעת דבר פרט לכך שב11 באפריל 1983 ילדתי בן, ולא חשתי מאומה. מכיוון שכיום, בתום שמונה עשר שנים פחות שלושה ימים, אני מסוגלת להכריז לבסוף שגם אני עייפתי מהמאבק. גם אני מבולבלת ובודדה ובכל זאת אני אוהבת את בני, ולו רק מתוך רפיון ידיים או עצלות.."

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]