ספר אהבה קסום, מפליא, פשוט, קריא ולא נותר לי רק לחבק אותו לחיקי מספר דקות עד שאעבור לנובלה אחרת.
הספר הזה הוא כמו יין טוב, צלול, נקי, עם ארומה שלא ניתנת לתיאור במילים, בשילוב של צליל השקת כוסות קריסטליות... הכול יחד מעורר ושווה הנאה צרופה. עד כאן דמיינתם לעצמכם? כרקע אני מוסיפה את עץ העוזרד בשיא פריחתו על רקע שמים תכולים וצלולים מעננים.... איזה יופי של ציור ציירתי לכם. הא?
צבע השני של היין (צבע שמאוד אהוב עלי), משתלב לי טוב עם פרחי עץ העוזרד שנבחר לכריכת הספר ויש לציין נבחר בטוב טעם.
התקופה: סוף מהפכת התרבות בסין* ב-1977 בהנהגתו של מאו דזה דונג.
ב-1974 ג'ינג צ'יו נשלחת על ידי הנהלת בית הספר כחלק מצוות לכפר סי פינג. המטרה לראיין את האיכרים והסיפורים שיסופרו - ישמשו את ספרי הלימוד בבתי הספר.
הוריה של ג'ינג צ'יו – ילדה עירונית למשפחה ענייה שנרדפה על ידי המפלגה והוריה הואשמו בבגידה בעת המהפכה וזאת מדוע? מכיוון שאביה היה בעל אדמות ואליו צורפה אימה שהואשמה כמתנגדת היסטורית למהפכה. עקב האישומים הללו נאלצה ג'ינג צ'יו להוכיח ולכפר על המגרעות הפוליטיות, בעזרת עבודה קשה ולא הרשתה לעצמה להפגין פחד, עצלות וחוסר ביטחון.
גם שהמסע היה כבד עליה היא לא העיזה לבקש עזרה. בחלוקת מקומות הלינה לכפר אליו נשלחה היא "זכתה" ללון בביתו של מר ג'אנג (המארח).
במשפחה המארחת היו 4 ילדים ו"הדודה" (כך כונתה אשתו מר ג'אנג) הועידה לשידוך את לין לג'ינג צ'יו למרות שעיניה של ג'ינג צ'יו היו נשואות ללאו סאן. (אביו של או סאן היה מפקד בכיר בצבא העממי של סין והוא עצמו שרת בצבא).
בין לין ולאו סאן התפתחה סוג של תחרותיות על ליבה של ג'ינג צ'יו. שיטות חיזור מאוד מיוחדות שהתאימו כנראה לרוח התקופה. לדוגמא: לאו סאן היה מחביא נקניקיות במנת האורז של ג'ינג צ'יו והשני היה סוחב עבורה את החפצים הכבדים, האחר הביא לה אגוזים וגבישי סוכר שטובים לריפוי האם של ג'ינג צ'יו שסבלה מדימומים בשתן. (הרופאים המליצו לאימה לאכול אגוזים וגבישי סוכר כדי להקל על תסמיני הכאב והדימום) ולעומתו, לין דאג תמיד שתהיה לה קערת מים לשטיפת פניה בבוקר וכד'.
למרות הפרידות שהיו מכורח המציאות של החיים, האהבה בין ג'ינג צ'יו ללאו סאן פרחה. הוא נסע למרחקים עבורה, עקב אחריה, שמר עליה ממרחק והיה עימה בקשר עין, כדי שחלילה לא תנוצל ע"י גברים או תמעד.
ליבה של ג'ינג צ'יו היה נתון ללאו סאן למרות ש"שמעה" שליבו נתון ל"אחרת". (שודך והתארס עם מישהי אחרת). מעת לעת היא התכחשה לאהבה הזו אבל לא לאורך זמן....
ציטוט עמוד 104: "היא החליטה שלא להטריח את עצמה במחשבות עליו, ולהתנהג כאילו מעולם לא קרה ביניהם דבר. יש לו ארוסה, וקרוב לוודאי שהוא לא יספר לאיש על מה שקרה ביניהם, חשבה וקיוותה שעכשיו תוכל למחוק אותו לחלוטין מחייה. היא זכרה את הפתגם הישן "אם אין איש יודע על השערורייה, כי אז אין זו שערורייה"-וקיוותה שהוא נכון".
ג'ינג צ'יו ולאו סאן נפגשו בסתר כדי לא לפגוע בשמה הטוב ומאידך גיסא, לא לעכב את קצב התקדמותה בחיים. היא הייתה מוטרדת מכך שלאו סאן הסתיר את ארוסיו לאחרת....
ציטוט עמוד 182: ".... היא התמלאה ברגשי נחיתות ושאלה: היא... יפה? פאנג ויו מין אמרו שהיא יפה מאוד. הוא חייך. היופי הוא בעיני המתבונן. בעיני .... היא לא יפה כמוך".
החיבור בין השניים לא מצא חן בעיני אימה של ג'ינג צ'יו.... ציטוט עמוד 307: "מזל שגיליתי מוקדם את הקשר ביניכם, אחרת מי יודע מה היה קורה? אמרה אימא. תנתקי איתו את הקשר. הוא בן מפונק של איש צבא בכיר, הוא מומחה בלשחק ברגשותיהן של נערות צעירות. הוא לא השיג אותך עדיין, ולכן ממשיך לרדוף אחרייך כאילו חיו תלויים בכך, אבל ברגע שתהיי שלו יימאס לו ממך, ואם לא יימאס לו ממך אז משפחתו לא תסכים לקשר ביניכם, את עדיין צעירה והוא כל כך... בשל."
הסיפור הזה לקח אותי לסיפור אהבה, נקי, תמים, מקסים, יפהפה ונוגע ללב. האהבה ביניהם דילגה על הפערים החברתיים בין ג'ינג צ'יו ולאו סאן. שוב דבר לא היווה מכשול כנגד אהבתם. על אפם וחמתם של איסורי הזמן, הסביבה והתקופה הם מצאו לעצמם רגעים שבויים וקסומים של אושר זה בחיקו של זו.
את סוף הסיפור תצטרכו לקרוא בעצמכם.
הדמעות של לאו סאן היו שתי דמעות אדומות צלולות (ציטוט מעמוד 395). אני סיימתי את הסיפור עם דמעה וחיבקתי את הספר עד שהגעתי לכתוב את הסקירה הקצרה הזו.
הסיפור הזה מצליח לגעת בנימי הלב ובהחלט מחזק את הכתוב על גבי הכריכה:
מאז "סיפור אהבה" הבלתי-נשכח של אריך סגל לא נכתב סיפור אהבה מרגש כל-כך.
כולנו חווינו "אהבה ראשונה" והיא תמיד זכורה... אבל זה סיפור אהבה מיוחד עם רקע היסטורי לא פשוט ושלטון קומוניסטי על כל משמעויותיו.
מאוד אהבתי את הציור על הכריכה. הציור כל כך עדין בדיוק כמו סיפור אהבתם של ג'ינג צ'יו ולאו סאן.
ממליצה בחום רב לכל מי שרוצה לשקוע מעט בסיפור אהבה מקסים ובלתי נשכח.
תודה מקרב לב לנורית ולהוצאה שהעבירו לי את הספר לסקירה.
עוד משהו קטן: לסיפור הזה בויים סרט שנקרא בעברית: "כשתקראי בשמך" והמוטיב המרכזי בסרט הינו עץ העוזרד. פרחיו של עץ העוזרד לבנים לעומת זאת בספר פרחיו אדומים על שום כך שהאדמה עליה גדל העץ רוויה בדמם של חיילים סיניים, אשר נפלו בקרב מול הפולשים היפנים ולכן פריחתו אדומה.
תודה
לי יניני

















