צנחתי על הכיסא בפרוזדור ההמתנה של הפסיכיאטר. בקופת חולים, כמובן, אני לא יכולה להרשות לעצמי שסן פרטי. עשיתי את עצמי כאילו אני מחכה לדיאטנית שבחדר הסמוך, אם אפגוש חלילה מי ממכרי. התור היה ארוך. אחינו בני ישראל סובלים מבעיות נפשיות שונות, אבל אני, רק שאלה.
לבסוף הגיע תורי. התיישבתי מול הרופא שנעץ את מבטו בצג המחשב ולא העיף מבט לכיווני. המממ... נהם לעומתי, אכפתי ומביע עניין כמו העט שעל שולחנו.
יש לי ריבוי אישויות או פיצול אישיות, מה שתחליט.
ועל סמך מה את קובעת את הדיאגנוזה המדוייקת הזאת?
הרמתי את הספר לעומתו. האישיות הרצינית שבי חשבה שהספר קל דעת וארוך וחוזר על עצמו ומתיימר ונקרא כמו פיליטון ארוך, והחלק השטותניקי שבי חושבת שמדובר באחלה ספר, ציני, משעשע, מצחיק, סרקסטי, שנון ומפתיע.
אז מה הבעייה בזה?
אני חייבת להיות חד משמעית, איזו סקירה אכתוב בסימניה?
אנשים באים לכאן בגלל בעיות אמיתיות, ואת מטרידה אותי בגלל ספר?
אני מאמינה שבתור רופא אתה צריך לטפל בכל בעייה ברצינות הגדולה ביותר.
עדיף אולי שתפני ליועץ נישואין או למגשר, שישכין שלום בין האישיות הספרותית הסנובית שלך ובין זו שפשוט נהנית מספרי טיסה.
אתה צודק, אני באמת יותר מדי נורמאלית מכדי לבקר פה.
בזה אני מטיל ספק, אבל נניח לזה.
אני מודה לך מאוד על שהארת את עיני.
שלום ולא להתראות.
בדרך החוצה הטילו שתי האישיויות שלי את הספר לפח האשפה. תוך שיתוף פעולה מלא.
עדיין לא החלטנו כמה כוכבים לתת לו.
שלושה או ארבעה, אומרת השטותניקית.
שניים, אומרת הסנובית ואם תציקי לי אני אתן לו אחד.
לא הצלחנו להסתדר בינינו. אני נתתי לו שניים ואני הוספתי לו עוד אחד.
מחר אני מקווה לקום בנאדם אחד.


אז על מה הספר?
על ג'ואי פרון, שבעלה ניסה לרצוח אותה ע"י השלכתה מסיפון ספינת שעשועים, על בעלה, צ'אז פרון, דוקטור לביולוגיה ימית, שמבין במקצועו כמו חמור במרק פירות, על בלש שמגדל נחשים, על איש עסקים שמזהם אוצרות טבע, על ביצת האוורגליידס, על בלש בדימוס, שמציל את ג'ואי, על עוד כמה טיפוסים אפלים, מוטרפים, מוזרים, משעשעים ועל ספר אחד, שהוא קצת ארוך מדי.

חייב לכתוב פה משהו על התרגום מאת שרונה גורי: זוועה. לא סתם תרגום לא טוב, אלא תרגום שהורס את הספר. זה פשוט כאילו לא שילמו למתרגמת מספיק או שהיא היתה בעומס והפרוייקט הספציפי הזה קיבל אצלה עדיפות נמוכה. מעבר לסתם שגיאות של חוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות, יש פה טעויות שצריך להתאמץ כדי לעשות אותן. למען השם, כשבנאדם לוקח את החכה שאיתה הוא נוהג לדוג דגים בשיטה של פיתיון-זבובים - rod ו-fly fishing - איזה מין מוח דובר אנגלית מתרגם את זה כ"המוט שאיתו הוא צד זבובים"?

החיים קצרים מדי בשביל לקרוא ספרים כמו שחייה בעירום. 502 עמודים, לא פחות, של עלילה סטריאוטיפית, דמויות בנאליות וסוף צפוי לעייפה. אני מבינה שהספר היה רב מכר של הניו יורק טיימס, So **** What!
לפחות למדתי משהו על האקולוגיה של ביצות האברגליידס בפלורידה אז החוויה לא הייתה בזבוז זמן מוחלט.
יש קוראים המכנים ספרים כאלו ספרים קלילים, עליי הם מכבידים לאללה כי אני מרגישה שבזבזתי זמן קריאה.
אני חושבת שקוראי סימנייה צריכים לקבל עשר שנות הארכה בכדי שיספיקו לקרוא את כל הספרים שהם רוצים, או לפחות חופשה בלתי מוגבלת (בתשלום, כמובן). אני משתדלת בכל כוחי להגביל את רשימת הספרים הממתינים לקריאה לחמישים, אך לא תמיד מצליחה. אז יאללה, ביי, הולכים לקרוא.
נב. מר היאסן, תפסיק או לפחות תקצר, לא חבל על העצים?!

אני מוכן להישבע שיש לי נסיבות מקלות ואת הספר הזה לא קניתי, אלא הוא הגיע אליי יחד עם חבילה גדולה של ספרים שמישהו הביא לי!... זה ספר גדול-ממדים (כחמש מאות עמודים) ואינני אומר זאת במקרה ; אני די אוהב ספרי מתח ובימי נעוריי קראתי ספרי מתח בכמויות בלתי מוגבלות...
אבל אינני מוכן לקבל את זה שלספר מתח לא יהיה בכלל שום ערך ספרותי! הוא מתורגם מאנגלית ייתכן שבאנגלית הוא נשמע קצת יותר טוב... למען האמת אני די מפקפק בכך כי כבר מזמן לא קראתי עלילה מופרכת כזו שאין בה טיפת היגיון! מדובר כאן באישה שבעלה בניסיון לרצוח אותה מפיל אותה מאונית-קרוז למעמקי הים הקריבי... אלא שהסיבה (שמתגלית תוך כדי העלילה) נשמעת לי כל כך בלתי-הגיונית ותפורה בחוטים גסים והדמויות עצמן כל כך פלקאטיות ושטוחות עד שזה ממש מדהים אותי!
מדהים אותי גם הזלזול שקיים כאן באינטליגנציה של הקורא! מדהים אותי שכותב שאין לו טיפת כישרון-כתיבה מעיז לפרסם מין עלילה שאין בה כלום! מה שכן יש פה כמו במתכון ידוע של ספרי מתח, המון כסף, המון זיונים, המון אלימות ואנשים עם יד מאוד קלה על ההדק של האקדח או התת-מקלע... החומרים ישנם! אבל התבשיל שנוצר כאן הוא של טבח גרוע! והוא באמת באמת בלתי-מוצלח.
אני נזכר בערגה בכותבים של ספרי המתח של פעם כמו ריימונד צ'נדלר או דשיאל האמט שפשוט היה (ועדיין) תענוג לקרוא אותם!
אבל כאן זה מזכיר לי תסריט של סרט מתח טלוויזיוני מטופש (וכאלה אמנם לא חסרים) כך שכשהגעתי לאמצעו של הספר הזה וסיפרתי לאשתי עד כמה שהספר גרוע, היא אמרה לי "אז למה אתה ממשיך לקרוא?" והיא לגמרי צודקת. אין לי בעיה והייתי יכול להמשיך לקרוא את הזבל הזה אבל האם לא חבל על הזמן שלי?

ספר מרתק כשאר ספריו של קרל היאסן, הוא כותב בצורה כלכך משכנעת שתמיד יש הרגשה כאילו העלילה היא לא מפרי דמיונו אלא משהו שבאמת אירע פעם ובסך הכל מדווח עליו. תמיד כשאני קורא ספר שלו אני חושב שזה שאלה של זמן עד שיעבדו את אחד מספריו לסרט קולנוע (לא ידוע לי אם זה נעשה עד כה). כפי שמצויין בעטיפה הקדמית הספר היה רב מכר של הניו יורק טיימס, אך הנקודה היותר מעניינת למרות שהיא לא כלכך קשורה לעלילת הספר, אבל בגללה רכשתי את הספר היא שהתירגום נעשה ע"י אורי לוטן ז"ל (שהיה לי הכבוד להכיר אותו באופן אישי) הקדשתי לזכרו מדף שלם של ספרים שראו אור בתרגומו. את הספר הזה הוא לצערי לא הספיק לתרגם עד הסוף, אבל המשיכה אותו שרונה גורי והיא עשתה זאת בצורה ראויה להערכה.

ספר משעשע וכל כך אמיתי! כרגיל קרל היאסן משרטט לנו דמויות בצורה כה ריאליסטית, אנושית והומוריסטית. מצד אחד הדמויות המונעות מתאוות בצע ואטימות שלמזלנו בספרי היאסן הן גם נענשות על כך (חבל שלא כך במציאות...) ומצד שני התמימים שמתעקשים שניתן לחיות בעולמנו זה תוך שמירה על הטבע, על כבוד האדם ועל האנושיות שבנו. מה שאני הכי אוהבת בספריו של היאסן זה המידה נגד מידה. הצדק הפואטי והנקמות בגיבורים הרשעים בספריו. מומלץ מאד, כרגיל!

זהו ספר עם עלילה מצחיקה ודמויות שנונות. הייתי מאוד רוצה לראות סרט שייעשה בעקבות הספר הזה (אם מישהו יעשה סרט שכזה).
בכל אופן, נראה שהסופר מותח את הספר כמו מסטיק, והעלילה לא מצדיקה את 500 העמודים שלה (המחבר מנסה לצאת ידי חובה על-ידי תיאור מוארך בנושא איכות הסביבה שעומד בלב העלילה).
אבל הדמויות מאוד מצחיקות ובעלות חוש הומור, דבר שהביא אותי לחיובים תוך כדי קריאה.
מומלץ לבעלי סבלנות.

בזמן קריאתו לא ניתן לשכוח שמדובר במחבר ממוצא אמריקאי! ספר משעשע וקליל שלא תורם יותר מדיי הרגשתי שאני צופה בסרט מהז'אנר של קומדיה אמריקאית קלאסית צפוי ומאוד מנסה. למרות הכל מאוד נחמד ומעביר את הזמן אבל שוב , רחוק מלהיות ספר חובה-)הייתי ממליצה דווקא לאנשים שפחות אוהבים לקרוא.

יש לי חיבה לספרים קלילים מידי פעם. גם לספרי מתח שמור מקום מסוים ברשימת הקריאה שלי, בערך מקום אחד לכל 20 אחרים. לכן שילוב השניים יראה כאפשרות סבירה בזמנים קשים.

בעקבות כמה המלצות, רשמתי לעצמי אותו ורכשתי אותו ב-25 ₪ בצומת, באחד המבצעים.

אין מה להרחיב על התוכן, הוא מפורט מספיק באזכורים השונים. אבל לדעתי, המחמאות שניתנו מוגזמות, ועליהן אפרט:

הסגנון – הגדרתו כקלילון בסגנון רםאורן, ישדרג את האחרון למעמד של מועמד לנובל. משקל נוצה יעליב את עולם העופות.בקיצור – חסר משקל לחלוטין. זה ספר טיסה לטייס, שיכול לגמוע אותו בקלילות תוך הטסה ביד אחת. שום ריכוז לא נדרשמהקורא.

מותחן – הוא לא בדיוק מותח, כי הפשע ברור, המניעים ברורים, העלילה די ברורה כבר מההתחלה.

הדמויות – הרעים רעים, הטובים בסדר,עומק אישיותי מרבי ניתן לתמצות במשפט יחיד. היגיון נבוב, מורכבות מוסרית מחוקה.בקיצור, מורכבות התיאור מתמצה ברדיפת בצע, בתחושות כישלון, ברדיפה נבובה אחר הצלחה חומרית ושימור הזיקפה המתמיד.

ההומור – כן, יש בספר לא מעט מזה, מין ניסיון מאולץ של הסופר להוציא יצירה משעשעת תחת ידיו. לא נורא, אבל בשביל הומור בלבד ישאת "בדיחמין לשבת" של דידי מנוסי. לא מספיק להחזיק ספר.

"אי אפשר להניח מהידיים" – לא ממש צריך, כי הוא אמנם בן כ-500 עמ` אבל הם טסים כ"כ מהר הודות לטריק שגיליתי רק עכשיו – ע"מ לגרום לקורא לחוש תחושת התקדמות סוחפת בקריאה, מדפיסים את הספר במרווח מוגדל ובאותיות בפונט גדול. גם מבנה הפסקאות מכיל דיאלוגים קצרצרים שמשאירים דף עם הרבה יותר לבן משחור. ככה הקורא חש עצמו טס על פני הטקסט. תרגיל חביב, אם כי מיותר.

העריכה – אין לי יותר מדי טענות, כמה בודדות, אבל גדולה: לא יודע במי האשם, אבל פלורידה וקליפורניה הינן מדינות שונות. הסיפור כולו מתרחש בפלורידה, אבל מישהו טעה וציין לפחות בשלושה מקומות שאני זוכר את דרום קליפורניה בטעות במקום. מ ע צ ב ן!

שאר הטעויות הקטנות רק מציקות קצת (מורן במקום מורין, "מנוע צילינדר 4 פעימות" – אין הגדרה כזו ועוד שטויות קטנות ולא חשובות).

בקיצור – זמן מבוזבז, מתאים רק למי שממש במצוקה קשה.