בספר "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם משובצים פרקים קצרים המסופרים מנוקדות מבטן של דמויות שונות, ידועות יותר ופחות, בתולדות הציונות. באחד הפרקים האלו "הפגישה" אביגור-רותם בין רחל המשוררת לשרה אהרונסון.
גם אם אינכם נמנים על מעריציה של גבריאלה אביגור-רותם, גם אם אתם מתקשים לצלוח מאות עמודים כתובים בזרם התודעה ובשפתה הייחודית, אני ממליצה להשיג את הספר ולקרוא ולו רק את הפרק האחד הזה. זהו ספק סיפור קצר ספק תמונה, מצויירת להפליא.
אני זוכרת כמה הדהים אותי המפגש הדמיוני הזה: שתי נשים חזקות, משכילות ועצמאיות שנולדו באותה שנה, שתיהן חיו, לפחות לתקופה מסויימת, בצפון הארץ באותה התקופה. שתיהן למדו אגרונומיה, שתיהן נשים דומיננטיות שנכנסו לדפי ההיסטוריה של הציונות, על שתיהן קראתי ספרים בילדותי. אבל… איכשהו, מעולם לא עלה על דעתי שהן חיו ממש באותו עולם.
שרה אהרונסון, בת למשפחה שעלתה לארץ בעליה הראשונה, גדלה בזכרון, אחת ממושבות הברון, ברווחה כלכלית יחסית. השם שלה קשור בדמיוני לרכיבה על סוסים, אקדחים, חוף הים התיכון, עתלית, ריגול, מלחמת העולם הראשונה, העימות בין התורכים לבריטים, יוני דואר, עינויים ומוות.
רחל בלובשטיין, בת העלייה השניה, עלתה לארץ כבחורה צעירה. שמה נקשר בדמיוני לשירה וציור, לאהבה נכזבת, לחקלאות, לכנרת, לשחפת ולחלוציות.
הסיפור הקצר מפגיש ביניהן לרגע. הוא לא הופך אותן לחברות נפש. בשיחה הקצרה ביניהן שרה נשמעת מעט מתנשאת, רחל נשמעת מעט מלגלגת בהומור דק. תיאור שמתאים לדמויות שלהן כפי שהן משתקפות מההיסטוריה.
זה סיפור שמותיר לקורא המון מקום לדמיון, המון מקום למחשבה, המון תמונות ויזואליות של ישראל בראשית המאה ה-20: טבע פראי, מקווי מים וביצות, קדחת ושחפת, אידיאולוגיה תוססת. ברקע הסיפור נמצא מפגש האידיאולוגיות: מפגש בין עליה ראשונה לשניה, בין בורגנות לסוציאליזם, בין ים לים.
כשקראתי אותו לראשונה קצת הצטערתי שגבריאלה אביגור-רותם לא כתבה רומן היסטורי שלם והסתפקה באותם פרקים קצרים בין פרקי הרומן הראשי של אדום עתיק.
עכשיו, אחרי שקראתי את "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו", אני כבר בכלל לא בטוחה שיש על מה להצטער.

***

אוקיי, ההשוואה הזאת לא הוגנת. גבריאלה אביגור-רותם היא סופרת מופלאה, זאב צחור הוא היסטוריון.
גבריאלה אביגור-רותם, אם את במקרה קוראת אותי - עדיין הייתי שמחה לקרוא רומן היסטורי שלך על התקופה הזאת!
אבל העניין הוא, שהמפגש הדמיוני בין ז'בוטינסקי לטרוצקי היה יכול לעבוד אולי כסיפור קצר. כתמונה. כרמז. כנקודת פתיחה למחשבה ולדמיון.
כרומן שלם - הוא לא באמת עובד.
צחור נתפס לדמיון מסויים שהוא מצא בין ז'בוטינסקי לטרוצקי: שניהם נולדו שנה אחר שנה באזור גיאוגרפי קרוב, שניהם מתו באותה שנה, שניהם היו מנהיגים, הוגי דעות, נואמים, אנשי צבא במובן מסויים, לתקופה מסויימת. יתכן שהיה ביניהם דמיון אישיותי מסויים: מבריקים, עקשנים, נוקשים במידה כזו או אחרת.
אבל עושה רושם שהשניים מעולם לא נפגשו, ולו היו נפגשים - ככל הנראה לא היתה צומחת שם ידידות מופלאה.
צחור כתב ספר שבו השניים דווקא מתיידדים, בתיווכה של דמות בדיונית בשם סוניה שמחוברת לשניהם.
הספר הזה הוא לא ממש מציאות אלטרנטיבית, צחור לא כתב ספר שמתאר מה היה קורה אילו השניים האלה היו ידידים ובאיזה אופן הדבר היה משנה את העולם. הוא ניסה מצד אחד לספר על ידידות מופלאה ששורדת למרות ההבדלים ומחזקת את השניים ואת המקורבים אליהם, ומצד שני משפיעה על ההיסטוריה הידועה לנו מעט ככל האפשר. התוצאה היא חיבור מלאכותי ומגושם בין ביוגרפיות של שני אנשים שאין ביניהן באמת קשר.
הדמות הבדיונית, סוניה, בשום שלב איננה מקבלת מספיק נפח כדי ליצור עניין בפני עצמה. היא מין פטרון ימי ביניימי של שני האישים המרכזיים, מספקת תמיכה כלכלית ונפשית להם ולנשותיהם ואין לה אישיות או חיים פרטיים משל עצמה.
לקרוא את הספר כשתי ביוגרפיות זאת אופציה סבירה בסך הכל, אבל מעט מתסכלת מכיוון שלפעמים קשה לדעת איפה מסתיימת ההיסטוריה הרשמית ומתחיל הבדיון.
צחור בחר להתעכב על נקודות שנראו לו חשובות לנרטיב שהוא בנה ולא תמיד הגיוניות בהקשר של הביוגרפיה של האדם.
כך למשל גדוד נהגי הפרדות מוזכר בספר באופן אגבי כגדוד שכבר לא קיים במכתב (בדיוני?) שבו מוסבר מדוע לא כדאי לתמוך ביוזמה של ז'בוטינסקי להקים גדודים עבריים נוספים במלחמת העולם הראשונה, מבלי לציין שגדוד זה עצמו היה הראשון בגדודים שהוקמו בדחיפה של ז'בוטינסקי. או למשל העובדה שטרוצקי היה גיסו של לב קמנייב, אף הוא דמות בכירה במהפכה והתהפוכות שידעו יחסיהם זה מול זה ושניהם מול סטלין - מוזכרות באופן אגבי למדי.

קשה גם להפריד בין עובדות היסטוריות לאג'נדה של הסופר.
הנה למשל דוגמה שבה זה בולט במיוחד: "בשעה שבה ההיסטוריה שיוועה לאיש כמו טרוצקי, הוא נדחק לשוליה" כותב צחור על טרוצקי ועל התקופה שקדמה למלחמת העולם השניה. האמנם ההיסטוריה שיוועה לאיש כמו טרוצקי? מה בביוגרפיה של טרוצקי מוכיח שהוא היה יכול להשפיע לטובה על ההיסטוריה? שום דבר שקראתי עליו בספר לא שיכנע אותי שמעורבות פוליטית שלו בתקופה הזאת היתה משנה את ההיסטוריה לטובה איכשהו.

קשה שלא לתהות אם צחור לא דחק מעט את ההיסטוריה כדי שתתאים לתזה שלו: "חייהם הסתיימו כשהם בודדים ומנותקים מן התנועות שייסדו" נכתב על הכריכה האחורית כהדגמה לדמיון בין השניים, אך האמנם ניתן להשוות את הבדידות והניתוק מהתנועות שייסדו כאשר התנועה של טרוצקי שלחה מתנקש שרצח אותו, לא לפני שטרוצקי ראה בימי חייו איך אותה תנועה רוצחת או שולחת לגלות בזה אחר זה כמעט את כל צאצאיו ומקורביו, שופטת אותו במשפט ראווה מלא שקרים, הופכת את שמו לשם נרדף לבגידה ודוחה ומשמיצה אותו בכל דרך אפשרית, ואילו ז'בוטינסקי מת בזרועותיהם של חניכיו הצעירים בעת שביקר במחנה קיץ של תנועת בית"ר, וגם אם לא אהב את הכיוון שתפסה התנועה שהוא עצמו ייסד כפי שטוען צחור, וגם אם נדחק הצידה על ידי יורשיו, התנועה בכל זאת רחשה לו כבוד והעלתה אותו על נס? גם אם זה היה מס שפתיים בלבד, איפה זה ואיפה היחס של סטלין לטרוצקי?
כך גם התזכורת החוזרת על עצמה מדי פעם בספר כי שני האנשים האלו "אהבו נשים". האם "אהבת הנשים" של טרוצקי שהתחתן, נולדו לו שתי ילדות, ברח מסיביר כשאשתו ובנותיו נותרות שם, התאהב באישה אחרת, נטליה, בעודו בגלות, התגרש והתחתן עם נטליה, ובערוב ימיו ניהל רומן עם פרידה קאלו, אשתו של דייגו ריברה שסייע לו למצוא מקלט במקסיקו, לנגד עיניה של נטליה, רומן שהפסיק רק כשראה את הדכאון העמוק שגרם לנטליה, ל"אהבת הנשים" של ז'בוטינסקי? אולי, רק שהספר לא טרח לספק דוגמאות. אין לי מושג כיצד באה לידי ביטוי "אהבת הנשים" של ז'בוטינסקי (מלבד העובדה שהוא התחתן עם אישה...) כי הספר שב ומציין אותה אבל לא ברור אם זה מבוסס על משהו או רק ניסיון להשוות בין השניים.

יתכן שבעיני צחור, שאביו היה חניך בית"ר והוא עצמו עבר בגיל 14 לקיבוץ, ואין צורך להרחיב על החיבור בין הקיבוצים לקומוניזם, יש חיבור ברור בין שני האישים האלה שהאידיאולוגיות שלהם השפיעו על הסביבות השונות בהן הוא גדל. אבל החיבור הזה נותר מאולץ בעיני מי שלא חווה את הדברים כמוהו גם בסיום הקריאה.


***

בסופו של דבר, אולי הבעיה מתחילה ומסתיימת בכך שיש לי עניין בדמותו של ז'בוטינסקי ורק עניין מועט בדמותו של טרוצקי. יש לי מעט מאוד חיבה לקומוניזם ולהוגי הדעות שלו, יש לי חיבה רבה הרבה יותר לציונות ולהוגי הדעות שלה.
אז כן, רציתי להעשיר מעט את הידיעות שלי על טרוצקי ואין ספק שקיבלתי העשרה בנושא, אבל לא הצלחתי בשם שלב לחוש אמפתיה כלפי האדם הזה, שאולי באמת רצה לתקן את העולם, אבל בפועל קידם את אחת המהפכות הרצחניות והרודניות ביותר אי פעם והיה קצר ראות להדהים בכל מה שנוגע לנושא היהודי ולעוצמתה של האנטישמיות שלמרבה האירוניה, השפיעה עמוקות על חייו שלו עצמו.
אם לסכם, נראה לי שהמחבר חיבב את טרוצקי יותר מכפי שאני מחבבת אותו ואת ז'בוטינסקי - פחות ממה שאני מחבבת אותו, ומן הסתם גם זה השפיע על חוויית הקריאה.

לפרידה קאלו היה רומן סוער עם טרוצקי. באותו הזמן היא הייתה אישתו של דייגו ריברה, האמן המקסיקני הדגול, שהפעיל קשרים על מנת שמקסיקו תסכים לקבל את המהפכן הוותיק, הניצוד על ידי סטלין ושום ארץ אחרת לא ניאותה להעניק לו מקלט. הפרשיה הזאת שופכת מעט אור על אופיו של טרוצקי, שלא נטה להכיר תודה. מה גם שלפי תפיסת העולם הקומוניסטית שלו, הקנאה היא דבר בורגני. משוכנע שהוא במשימה הסטורית, העתידה לשנות את פני האנושות למאות שנים קדימה, הוא הקריב את הכל על מזבח הקומוניזם – את אשתו הראשונה, את שתי בנותיו, שני בניו ואת אושרה של אשתו השנייה. גם רבים מחבריו ובני ביתו. סנטימנטים – זה לא היה הקטע שלו.

לב דבידוביץ' ברונשטיין, שהפך לימים לטרוצקי, נולד במחוז חרסון באוקראינה. גם מוצאו של ולדימיר ז'בוטינסקי(ז'בו) לא הרחק משם – מאודסה. טרוצקי הגיח לעולם ב -1879 ואילו ז'בוטינסקי ב -1880.

שני האישים האלה, שעתידים לשחק תפקיד כביר בתולדות האנושות, היו גם דומים מאוד באופיים. מתבודדים, חדורי מטרה שהיו מוכנים להקריב עבורה את הכל, עקשנים כפרדים, נואמים בחסד, אוהבי נשים יפות שסיימו את חייהם באותה השנה בדיוק.
שניהם היו אנשי העולם הגדול ולא "יהודי חיידר". אולם בדומה לכל היהודים האחרים הם חשו בנחת זרועה של האנטישמיות הברוטלית במחוזותיהם. החל מ"נומרוס קלאוזוס" – הגבלת שיעור של יהודים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה לכדי אחוז זעיר, דרך השפלות בכל קרן רחוב ועד פרעות של ממש.
טרוצקי החל בפעילות מהפכנית החל מגיל 17 ואילו לז'בו זה לקח מעט יותר זמן.

טרוצקי בחר בתורתו של מארקס כתרופה לכל תחלואי העולם הזה. על כן הוא בז לציוניות או לכל פתרון ייעודי ליהודים כעם, אלא שאף להכניס את כלל האנושות תחת כנפי הקומוניזם, שלדידו עתיד לבטל לא רק מעמדות, אלא גם גבולות בין מדינות, לאומים ודתות. במהלך המהפכה המתמדת, שתתפשט בעולם כולו, "הבעיה היהודית" תיפטר מאליה ורעיונות כמו תחיית השפה העברית ומדינה יהודית יושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה...

ז'בוטינסקי לעומתו, ראה את הדברים אחרת. הוא קנה את עולמו בעולם היהודי כשארגן הגנה יעילה נגד אנשי "המאות השחורות" באודסה שיצאו לעשות פוגרום ביהודי העיר. הוא הוקסם מכתביו של הרצל והצטרף לקונגרס בבאזל. גם טרוצקי ביקר שם, לפי הספר לפחות .

במהלך חייו התמסר ז'בוטינסקי לרעיון הציוני. הוא פרסם תחת שם העט 'אלטלנה' (מזכיר משהו?) פיליטונים ומאמרים. הוא האמין כי הארץ לא תימסר ליהודים מטוב ליבם של הטורקים וביקש לעזור לבריטים כי סבר שאיתם השיח יהיה יעיל יותר. על הדרך הקים את הגדודים העבריים ככוח יהודי לוחם ראשון לאחר אלפי שנים. על ידי מעשה זה רכש אויבים מרים ביישוב שחששו מנקמת הטורקים ובצדק. כי הטורקים כבר החלו לתכנן טבח ביהודים בדומה למה שהם עשו לארמנים. פרט פחות ידוע, אך דווקא הקצינים הגרמנים שפיקדו על הטורקים בפועל מנעו זאת.

עד מהרה הוא קיבל כתף קרה מהאנגלים ובראש ובראשונה מאלנבי עצמו, שלא אהב במיוחד רעיון של צבא יהודי וסבר שהאינטרס של בריטניה הוא לחבור עם הערבים שהחלו להגר בתקופה הזו בהמוניהם לארץ. הוא בכוונה הטיל על הגדוד העברי תפקידים בזויים והדיר אותם מלחימה. גם בן גוריון הצטרף תחילה לגדודים, אך פרש מהם בעקבות אותו ביזוי.

טרוצקי היה עסוק אותה העת במהפכה שלו. יש לציין דבר אחד ברור: בלעדי טרוצקי היא לא הייתה מתרחשת. הוא היה אמיץ יותר מלנין, נחוש יותר מכל שאר חברי המפלגה. בטח ובטח הרבה יותר אינטליגנטי מסטלין. אולם מפאת אופיו הקשה, הוא הרחיק מעצמו אנשים ובני ברית פוטנציאליים. אגב הוא היה זה שייסד את כל הרע שאנחנו מכירים מברה"מ מאוחר יותר: הוצאות להורג, משפטים מפוברקים, עבודות כפייה, מעצר של חפים מפשע. סטלין לימים השתמש בשיטות האלה ממש, פשוט ניפח אותם לממדים מפלצתיים.

ז'בוטינסקי כטרוצקי הסתכסך עם רבים מההנהגה הציונית אחרי שכמעט היה לראש התנועה ורק סירובו ועיקשותו שלו עצמו מנעו זאת ממנו. בסופו של דבר לאחר סכסוך מתוקשר עם בן גוריון סביב וועדת פיל נותר די בודד, נע ונד, פושט רגל כשרק קומץ בית"רים לצידו.
פרט מעניין נוסף: מתוך ישיבה הגדולה של פראג נבחרו שלושה תלמידי חכמים ש"ניתן לסמוך עליהם" כדי להאזין להרצאה של "האפיקורס הציויני" . בתום ההרצאה הם הוקסמו מדבריו של ז'בו והחליטו שלא חוזרים לישיבה אלא עולים לארץ . הם היו היחידים ששרדו את השואה מתוך אותה הישיבה. אחד מהם היה אביו של המחבר, זאב צחור.


טרוצקי, שהיה אבי המהפכה, מחוללה העיקרי, בונה הצבא האדום ומנצח במלחמת האזרחים, למעשה אביה המייסד של ברה"מ, גורש מארץ שהוא עצמו הקים והפך לניצוד על ידי סטלין. בסופו של דבר הוא סיים את חייו בצורה טראגית. האירוניה הכי גדולה היא בכך, שמה שמנע ממנו להנהיג את ברית המועצות אחרי לנין היא היותו.. יהודי. היו לו את כל התנאים לכך, אך הוא קיבל רגליים קרות ברגע האמת כי ידע שלא יוכל להנהיג את רוסיה האנטישמית. האבסורד ממשיך בכך שהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית הקיאה את היהודים שהיוו את רוב המכריע בה מתוכה בבושת פנים וברה"מ למעשה הייתה למדינה אנטישמית שהשפה העברית הייתה השפה היחידה שהייתה אסורה בה, מכל השפות בעולם! האין זה משונה? איכשהו זה קורה הרבה ליהודים שבזים לעמם מחמת מיאוס או בניסיון להיות אנשי העולם - להם לא שוכחים שהם יהודים! אם כי לאור האנטישמיות הגואה בעולם בשנות ה-30, טרוצקי כבר הודה בראיון לעיתון אמריקאי כי יש צורך בפתרון טריטוריאלי לבעיה היהודית, אך מיד סתר את עצמו כמסרב להודות בטעותו לאורך שנים רבות.

זאב צחור עשה תחקיר נהדר ומה שהבאתי בסקירה זהו אך ורק פרומיל ממה שיש בספר. ניתן למצוא ברומן הזה המון פרטים מרתקים אפילו כאלה שלא קראתי בספרי עיון. העניין הוא שטרוצקי וז'בוטינסקי אף פעם לא נפגשו באמת, הגם שכנראה ידעו זה על קיומו של זה. לצורך כך, צחור יצר דמות בדיונית מקשרת בשם סוניה. כך שמפגשים, המכתבים ודיאלוגים רבים הם פרי דמיונו של המחבר. מצד אחד זה רעיון מעניין. מצד שני, זה מרגיש מאולץ ומתאמץ. זה לא ישכנע מחד אדם שהנושא לא מעניין אותו לקרוא את הספר. מצד שני, מי שכן מעוניין לחקור, עשוי לבטל אותו כלא רציני.
אני אישית נהניתי ממנו, אך לדעתי הוא ידבר לספקטרום צר יחסית של קוראים.
באותה הזדמנות, אני מבקש להודות מאוד לחני שנתנה לי את הספר במפגש הסימנייה ב-19/5/2017.

הספר מתאר ידידות "סודית" שבין טרוצקי וז'בוטינסקי, שני אנשים שניסו, כל אחד בדרכו, לפתור את בעיות העולם ואת בעיות היהודים בדרכים שונות, אולי אפילו הפוכות.

הספר נותן סקירה רחבה של תפיסת העולם ושל המעשים של כל אחד מהם במשך עשרות שנות פעילותו – ובמובן זה הוא מעניין ומאיר עיניים.

ואשר לחלק הספרותי – לענ"ד זה ספר לא מעניין במיוחד.
הייתי ממליץ על הספר הזה למי שמתעניין בהיסטוריה של שני האישים האלה. בתור רומן הוא אינו מוצלח.

בית מט לפול היה קן השומר הצעיר בשכונת מגורי, אבל הוא היה עבורי הבית הכי מעניין. המתנתי בקוצר רוח לסיום פעולת הקטנים, ולהתחלת הדבר האמתי, פעולת הקבוצה הבוגרת שהתאפיינה בישיבה במעגל ובשיחות על נושאים הרי גורל, האם ללכת אל שכונות העוני בשליחות חברתית, האם ישו הייה מתקן עולם חברתי אמתי. היו שיחות רגועות ושקטות - רגעי הסכמות, שלא פעם הפכו לויכוחים סוערים. בחבורה היו הבן של ד"ר וגנר ההיסטוריון המרקסיסטי והבת של בלוזר הסנדלר השכונתי. בשיחות הייתה תחושת התרוממות רוח, ואווירת להט מהפכני של מתקני עולם, חוויה שתמיד חיפשתי אחריה, אך היא עולם שאבד מבחינתי.

כשבגרתי הבנתי שני דברים, יהודים ביקשו להיות מתקני עולם, כול אחד בדרכו, לעתים דרך תנועות קומוניסטיות ששאפו לבצע מהפכה עולמית, ולעתים דרך תנועות לאומיות שרצו לבצע מהפכה בקרב היהודים. כמו בקן השומר הצעיר, בשתי הגישות המהפכניות, השכנוע והויכוח התרחשו בתוך קבוצות המשוכנעים, ללא כול סיכוי להדברות בניהם.

לכן ספר האמור לייצר מפגש בדוי בין שני יהודים ענקיים כול אחד, טרוצקי - הקומוניסט, וז'בוטינסקי - הציוני לאומי שהשתייכו למחנות כול כך מנוגדים, הוא פוטנציאל לחוויה יוצאת דופן, לדו שיח אינטלקטואלי בין שני מתקני העולם שלא קרה בעבר, המשולב בעלילה שבה הגיבורים והמקומות הם ברובם אמתיים.

העלילה נעה בשני צירים מקבלים כמו מצלמת סרט, המדלגת בין גיבור אחד לשני, מטרוצקי לז'בוטינסקי, לעתים העלילה מזמנת אותם לפגישה משותפת, בוחנת את קווי הדמיון והשוני בין השניים ומנסה לתת תשובות לשאלה, איך זה שאנשים כול כך דומים הצומחים מרקע דומה מפתחים השקפות עולם כל כך שונות ומנוגדות, אך בו בעת עשויים להיות בעלי דעות וערכים דומים ?

זאב צחור כהיסטוריון כותב באופן קולח, משלב ומתאר את גיבורי העלילה על רקע תמונות הערים הגדולות, רומא, אודסה, וינה, באזל ( רשימה חלקית ) בהן העלילה מתמקדת בבתי הקפה ובאולמות קונגרסים, במראות וקולות הקבוצות השונות, בנאומים או בויכוחים הסוערים בהם מצוטטים הוגי דעות וסופרים, ניטשה, הגל, מרקס, טולסטוי, שהשפיעו על רוח התקופה ועל גיבוש האידיאולוגיות המהפכניות. לזמן מה הפכתי לצופה בכור ההיתוך של הרעיונות הגדולים שהתניעו את מהפכות ראשית המאה העשרים.

זאב צחור ההיסטוריון מספר היטב את סיפורן של המהפכות הגדולות, אבל מתקשה לספר בצורה משכנעת את סיפורם של המהפכנים, תיאור אישיותם של טרוצקי וז'בוטינסקי חסר עומק, חסרה בו במיוחד התייחסות ללהט ולתשוקות ההכרחיים להבנת נפשם של המהפכנים, אומנם צחור שיבץ חלופת מכתבים יפה בתוך הספר, אך אין בהם בכדי לתת מענה לחסרון התיאור האנושי. בולט גם תיאורן השטחי של הנשים והאהבות שהיו מרתקות ומרגשות בחייהם של טרוצקי וז'בוטינסקי, אך אופן אזכורם בספר מהווה החמצה.

למרות מגרעותיו של הספר, הוא גם בולט ביתרונותיו הגדולים, כתמונה פנוראמית רחבה ויפה של התקופה הסוערת, המתוארת היטב, כמו גם האירועים שקרו במהפכה הקומוניסטית ובמקביל איליה כמו בכלים שלובים, המהפכה הציונית והפלג הרביזיוניסטי שלה. בשתי המהפכות פעלו טרוצקי וז'בוטינסקי היהודים, שבספו של יום מצאו את עצמם מנודים. ההשוואה המבוצעת בין השניים, החל מצמיחתם ועד דעיכתם, מקורית ומרתקת.

לאורך קריאת הספר התקיימה בי צפייה למפגש דמיוני של גיבורי העלילה בו יתקיים העימות שיכריע בין אחת מתפיסות העולם, או גם צפייה לקבל הכרעה היסטורית לטובת אחת משתי הגישות.

כשסיימתי את הספר הבנתי שלא תמיד נכון לחפש הכרעה בין שתי תפיסות עולם מנוגדות, נכון יותר לאפשר להן לחיות אחת לצידה של השנייה, וליצור ביניהן דיאלוג פתוח, האפשרי רק אם נקשיב ונשוחח עם מי שדעותיו מנוגדות לשלנו, לקח שראוי לקחת אותו למציאות חיינו כתיקון האמתי...

פיספוס גדול. קניתי את הספר כי זאב צחור נערץ עלי כחוקר וכאדם. לכן גם הציפיות היו גבוהות, מה עוד שהמרחק בין שתי תפיסות העולם הוא גדול כל-כך שכל מפגש דימיוני בין שני ענקים אלו היה חייב להיות מרתק.
בפועל קיבלנו ספר מאד לא טוב. צחור אינו סופר ולכן כתיבתו אינה ספרותית. הוא מנסה, יאמר לזכותו, ליצור דמויות ולהפיח בהן רוח, אלא שלצערי זה לא מצליח.
מנגד מצהיר צחור כבר בפתיחת ספרו שמדובר בדימיון ולא בחשיפה שבאה כתוצאה ממחקר היסטורי שחשף צדדים נעלמים. יותר מזה - שיכול להיות שיהיו אף המצאות לגבי ארועים שלא היו ולא נבראו.
אז מה יש לנו? ספר שהוא לא היסטורי, סיפור שלא כתוב היטב.
לאלו שמכירים את ההיסטוריה צפויה אכזבה ואולי גם רוגז. אבל החשש הגדול יותר הוא אצל אלו שאינם מכירים את ההיסטוריה, כמו בני נוער ואנשים צעירים - אלו יכולים להאמין במה שכתוב בספר ואולי גם להסיק מסקנות שגויות.
בקיצור - ואני אומר את זה בצער גדול - ספר מיותר שטוב אילו לא היה נכתב.