ביקורת ספרותית על מים אדירים מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

אני יודעת שהכותרת נראית אקטואלית היום, אבל לא זאת הסיבה שאני כותבת דווקא עכשיו. אולי בעצם דווקא כן. המים האדירים שזורמים בחוץ ומציפים כל חלקה טובה גרמו לי להסתגר בבית ולהתיישב סוף כל סוף לכתוב את הסקירה הנדרשת על הספר הזה, זו שנדחית לה שוב ושוב, בגלל דברים שקלים יותר לעשיה ועומדים בדרכה. כלומר בדרכי.

לפני כשלוש שנים, במהלך קורס שהשתתפתי בו, נערך לנו מפגש עם אהרון אפלפלד. איש קטן, מבוגר, וחיוני. מאוד חיוני. כבר אז התפלאתי איך באדם כל כך קטן נכנסים תהומות רבים כל כך של עצב. השנה, כשקראתי את הספר "מים אדירים", קראתי אותו ב"קול" של אותו איש קטן ונמרץ, ותמיהתי התגברה. ספר דק גזרה, דל עלילה. מועט המכיל את המרובה.

מי שעוקב אחרי ואחרי הסקירות שלי יכול להבין מהמילים "דל עלילה" שאני לא אמורה לאהוב את הספר הזה. ספר שלא קורה בו כמעט כלום, שמשאיר את רוב ההתרחשות לתחושות ולרגשות של הגיבור לא זוכה אצלי בדרך כלל לסקירה חיובית. אבל הנה, זה ספר יוצא דופן. העלילה אכן קטנה. יששכר הוא יהודי שחי בהרי הקרפטים, ומגיעה אליו שמועה על רצח אחיו בכפר סמוך. הוא יוצא לדרך ומאמת את השמועה. יש עוד התרחשויות, אבל הן לא רבות.

הדרך שיששכר עובר, היא ארוכה ומפותלת, מסובכת ומסוכסכת, מלאה עיכובים ועיקופים. זו דרך שיש בה פגישות רבות, עם מכרים של יששכר משכבר הימים, וגם הרבה שעות של לבד, שבהן יששכר נשאר עם סוסיו, והוא מהרהר על עולמו שחרב. והעולם הזה, שחרב, הוא עיקר הספר. יששכר עצמו עלוב, גלמוד, חשוך בנים, מתאבל יותר מדי על אשתו שהלכה בדמי ימיה. מתגעגע להוריו, לסבים (המכונים בספר "האבות") ולמנהגי חייהם שסדרו בעבר את עולמו-שלו. אין לו עבר, אין לו עתיד, וכל כולו בודד בעולמו. גם הפגישות שלו במהלך הדרך מורות כולן על עולם שחרב - אנשים שנשבר מטה פרנסתם, נסיכים שירדו מכבודם ומנכסיהם, זקנים שמשפחתם נטשה אותם, שזכרונם אבד, ששפיותם מצויה בסימן שאלה. עולם פוסט אפוקליפטי. מה שנשאר ליששכר הם הסוסים.

מעבר לחורבן ההולך ומתגלה במהלך העלילה, ישנם עוד שני צירים עיקריים. האחד הוא התפילה, ולמעשה אובדנה. יששכר אינו מתפלל, אין לו קשר עם אלוהים, ולא ברור אם הוא מאמין בו או לא. אבל הוא מצר על כך מאוד. נראה שכל המסע הזה אינו המסע לבדיקת חייו של האח, אלא מסע בחיפוש אחר התפילה. עוד נקודה בולטת היא האנטישמיות המושרשת בכל מקום. גם היא חוזרת ונשנית בספר ומהווה ציר סובב. שניהם ביחד - שנאת הסובב, והעדר הקשר עם האל, הם הם החורבן העיקרי. בספר כזה, חסר נחמה (שכן, נחמה, אשתו של יששכר, מתה זה מכבר, הסוף אינו יכול להיות טוב. והוא אכן אינו כזה.

מה אהבתי בספר, ולמה כדאי לקרוא אותו? הספר, כאמור דל עלילה. מצד שני הוא עשיר שפה. כמעט כל פסקה ופסקה בו יכולות להוות סיפור בפני עצמן. מרוכז, מתומצת, עתיר משמעויות והשתמעויות, רב רבדים. העושר הזה הוא גם עומק לא פשוט. לא קראתי את הספר בבת אחת, אלא טיפין טיפין, לגימה אחרי לגימה, תוך מתן מנוחה לנפש בספרים אחרים, קלילים הימנו. ובכל זאת בכל פעם חזרתי אליו. כך שהצער בסיומו היה כפול.

פתחתי בשמו של הספר ושם גם אסיים. אין בספר מים אדירים. לא רואים אותם. למרות זאת אפשר לחוש בשיטפון הגועש המשמש ובא, בגל האנטישמיות העכור המאיים לסחוף את כל אירופה איתו, ולהכחיד את כל יהדותה. "צללו כעופרת במים אדירים". כך נאמר בספר שמות, ב"שירת הים", על אובדן המצרים. אלא שאצל אפלפלד אלה לא המצרים ההולכים לאבדון, אלא היהודים והיהדות. ספר קשה, ספר כואב, ספר אמיתי מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מים אדירים