ביקורת ספרותית על הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל מאת דן מרגלית
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 7 בינואר, 2013
ע"י גל פרל פינקל


אין הבור מתמלא מחולייתו\ מאת גל פרל פינקל

לאחר סגירת תיקי החקירה כנגד הרמטכ"ל אשכנזי ואחרים והקביעה כי אין מדובר בפלילים, קריאה נוספת את "הבור" מגלה ספר מרתק שמחבריו סימנו את המטרה לאחר שירו את החץ.

סגירת תיקי החקירה כנגד הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו ועוזרו אל"מ במיל' ארז וינר, וקביעת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין כי אין במעשיהם חשד לפלילים היא הזדמנות לחזור לספר "הבור" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011) מאת דן מרגלית וד"ר רונן ברגמן שניתח את הפרשה. במהדורתו המוקדמת סבל הספר מאי-הדיוקים רבים וגם במהדורה השנייה הוא נותר מגמתי ומוטה, וחסרו בו פרטים שפורסמו רק מאוחר יותר עם דו"ח מבקר המדינה הסופי. המחברים התיימרו לכתוב ספר על-פי "אמת המידה שטבע אורי אבנרי, ללא מורא וללא משוא פנים" (עמוד 13), אולם כתבו למעשה ספר "מטעם".

למרות זאת מדובר בספר חשוב משני טעמים. ראשית, בשל העובדה כי הספר מתאר יפה יפה את מעשיו של אחד, בועז הרפז שמו, סא"ל בחיל המודיעין שהתנהלותו במערכיו המסווגים ביותר באמ"ן הביאה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה החליט על הגשת כתב אישום נגדו, בגין עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. הספר חשוב מסיבה נוספת והיא שהמחברים הצליחו להוציא תחת ידם ספר שמתאר את האווירה באופן דומה מאוד מאוד לדו"ח הסופי של מבקר המדינה (אף שקדם לו בשנתיים). מנגד, במסקנותיהם אודות ה"פוטש" והמרידה במלכות אין ממש. חמש וחצי שנים של חקירות והררי מסמכים שהסתירו את עין השמש הוכיחו שאין לדברים שחר, וטוב שכך. הספר אמנם מתאר את מלחמת הלשכות בין שני אישים בכירים בצמרת מערכת הביטחון אולם בתחום זה, עיקרו של הספר, דומה כי המחברים סימנו את המטרה לאחר שירו את החץ.

ספר מוטה וחסר

המחברים מציגים בספר תיאור ביוגרפי מלא של הרמטכ"ל, אולם מרחיבים דווקא פרשיות שוליות ולא קשורות בעברו דוגמת חטיפת החיילים בהר דב בשנת 2000, המציגות אותו באור שלילי. את הפרטים המציגים את הרמטכ"ל כמי "שידע קרבות לרוב, ובהצלחה" (עמוד 202) הם מצמצמים. כבוגר הפנימייה הצבאית התגייס אשכנזי "לגדוד 12 של חטיבת גולני" (עמוד 41), ולחם במלחמת יום הכיפורים. בהמשך, במבצע אנטבה, צורף כקמב"ץ חטיבת גולני לכוח הפושט אותו תיאר לימים כ"נבחרת של לוחמים שנאספה על בסיס הכישורים האישיים. המח"טים היו על תקן של מפקדי מחלקות ואנחנו היינו סוג של חיילים" (עמוד 42). במבצע ליטני, והוא כבר סמג"ד, נפצע מאש מחבלים. אשכנזי פיקד על גדוד 51 של החטיבה בפשיטות בלבנון, וכסמח"ט גולני במלחמת לבנון פיקד על "המשימה לכבוש את הבופור" (עמוד 43).

כאלוף פיקוד הצפון פיקד על הנסיגה מלבנון. לאחר מלחמת לבנון השנייה שב לשירות ומונה לרמטכ"ל. בתפקיד הוכיח כי הוא בעל "יכולות גבוהות. לצד שירותו כלוחם אמיץ בגולני הוא סיים שורה של קורסים בהצטיינות. דיבורו פשטני אבל כריזמטי. בממשלה חשו השרים שהוא מיטיב להציג את עניינו. הבנתו מהירה. הוא נושא על שכמו שק ספרים שקרא במרוצת השנים, גישתו ציונית קלאסית" (עמוד 203).

מולו ניצב השר (רא"ל במיל') אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל. כמפקד סיירת מטכ"ל מיצב אותה ברק כיחידת עלית ללוחמה בטרור לצד יכולותיה בתחום המודיעיני. דוגמה לכך היא "מבצע "אביב נעורים" בלב ביירות, שבמהלכו נהרגו ראשי אש"ף בבתיהם. ברק פיקד על הכוח בשטח כשהוא מחופש לאישה" (עמוד 39). ברק הוא אסטרטג מתוחכם שכיהן בעברו כמעט בכל משרה בכירה במדינה דבר שלא מנע ממנו לקנא בדימוי הציבורי של הרמטכ"ל שנחשב בתודעה הציבורית כ"מר ביטחון". השר שגה שגיאה קשה באווירה שיצר, או שאפשר לה להתקיים מול הרמטכ"ל.

גם החלטתו לאחר פרסום מסמך הרפז למנות את אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, "שצמח בשייטת 13" (עמוד 141), לתפקיד הרמטכ"ל ה-20 הוסיפה שמן למדורה. גלנט הוא קצין נועז בעל רקורד עתיר פשיטות ומבצעים מיוחדים. "לאחר ששב לשייטת מקורס הקצינים, הוטל עליו התפקיד של מפקד חוליית חוד במבצע "מתח גבוה", שבמהלכו השמידו כוחות השייטת בסיס שממנו עמדו לצאת מחבלים לפיגוע מיקוח בישראל, והרגו חמישה-עשר מהם. במהלך המבצע נפצע מפקד כוח החוד, דורון, וגלנט נטל את הפיקוד על הלוחמים והשלים את המשימה" (עמוד 138). מנגד, מסלול ההכשרה שעבר חסר תחנות קריטיות לתפקיד ובהם תפקידי מטה במטכ"ל. גלנט מצטייר מן הספר (וגם מדו"ח המבקר) כקצין חף מפוליטיקה (בלשון המעטה) ומינויו בוטל ללא קשר לפרשה, לאחר שהתברר כי ביצע חריגות בנייה ושיקר בנוגע לכך בתצהיר שהגיש למדינה.

הטעות של אשכנזי

אשכנזי, היה "האיש הנכון במקום הנכון כאשר נקרא להחליף את חלוץ כרמטכ"ל ולשקם את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה" (עמוד 291), וגם פיקד עליו בפעילות מבצעית מאתגרת שכללה בין היתר, על-פי פרסומים זרים את תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, ואת המבצעים "חורף חם" ו"עופרת יצוקה". למרות זכויותיו הרבות טעה הרמטכ"ל בכך שהשאיר את מסמך הרפז (שנתפס כאותנטי על ידי מירב הגורמים בצה"ל, ויש הטוענים לאותנטיות שלו גם עתה בחלוף חמש שנים) חודשים אצלו בלי שפעל באופן פומבי או בעימות אישי מול ברק. אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, גם הוא יוצא חטיבת גולני, שבפניו חשף אשכנזי את דבר קיום המסמך אף "דחק ברמטכ"ל לפעול בערוצי הפיקוד שמעליו ולשלוח את המסמך לראש הממשלה, לשר הביטחון ולמבקר המדינה" (עמוד 226). הרמטכ"ל היה צריך לקבל את עצתו. לו היה עושה כן היה נמנע "מחל שדים" מיותר.

כפיפות הרמטכ"ל לשר הממונה מציבה את ברק בעמדת יתרון בפרשה שכן על-פניו שר יכול להעביר את הרמטכ"ל שכפוף לו "זובור" יסודי והאחרון יכול להישאר או ללכת. זה החוק במדינה דמוקרטית, וברק ניצל זאת עד תום. למרות הסכסוך בין הלשכות קבעו דו"חות המבקר והיועץ המשפטי לממשלה כי לא היה "פוטש" בקריה. עוד נקבע כי לא היה ניסיון מצד הרמטכ"ל להשיג שנה חמישית או לנהל קמפיין במטרה למנוע מהאלוף גלנט את תפקיד הרמטכ"ל. בינואר 2016 סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו וקבע שאין מדובר בפלילים, וכי גם סודות מדינה לא הוסגרו שם. דומה שבכך תמה הפרשה. מה שהיה נבע מהעובדה שהשר בחר להתכתש עם הרמטכ"ל על מעמד ציבורי וקרדיט. האם היה על אשכנזי לפעול באופן אחר? כנראה שכן. האם האדם הסביר היה עושה זאת? כנראה שלא. ראש הממשלה נתניהו, כרגיל, נמנע מלפעול כ"מבוגר אחראי" ככל הנראה כי העדיף שהשניים יתכתשו ביניהם ולא יאתגרו אותו פוליטית. לזכותו יאמר שאינו ראש הממשלה הראשון שלא מתערב בסכסוך עבודה בין הרמטכ"ל והשר.

עשו עכבר מן ההר

הספר מכיל נארטיב חסר (במקרה הטוב) והוא מאוד מגמתי (תומך כמעט בגלוי בגרסת ברק). המחברים הצליחו לטוות סיפור מותח וקריא מאוד ולעשות מן העכבר הר. השאלה "מי כתב את המסמך?" הפכה לבעלת משקל זהה ל"מי נתן את ההוראה?" מימי "עסק הביש", וכמו קודמתה גם לה לא ניתנה תשובה עד עתה. נראה שבסופו של יום מדובר רק בריב פוליטי בין אנשים, לא מרד במלכות ו"לא נעליים". כאלו היו לא פעם בצמרת הביטחונית, ודי להיזכר בהדחתו של יעלון בידי מופז ושרון ובניסיונו של מוישה וחצי להעליל על דן שומרון כי הוא הומוסקסואל בארון ו(לפיכך סחיט) בכדי לראות שהיו גם חמורות ממנה.

עפר שלח כתב בשעתו ב"מעריב" כי אין לספר "שורה תחתונה חוץ מזו: כולם נבלות." ואכן הקורא נותר בסופו של דבר עם תמונת מצב לא ברורה ועם השאלה הגששית "אז מה היה לנו כאן?" ולא עם מסקנה חותכת. אנשים הם אנשים, עם אינטריגות, אינטרסים וחולשות. מה שהיה הוא שיהיה, כדברי הרמטכ"ל אשכנזי על מסמך הרפז, "בושה וחרפה, אם זה זיוף זה חרא ואם זה לא זיוף זה גם חרא. בשני המקרים זה דרעק." תובנה אחת כן מזדקקת נוכח קריאת הספר והיא הפליאה כיצד בתוך כל הסכסוך הזה זכתה מדינת ישראל בכך שמונו, בזה אחר זה, בני גנץ וגדי איזנקוט (שבשניהם שילוב נדיר של קצין וג'נטלמן) לתפקיד הרמטכ"ל.
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עולם (לפני 6 שנים ו-3 חודשים)
פרל - אתה עושה לאשכנזי הנחות מפליגות להן הוא אינו ראוי הפרשה החמורה שנחשפה בדו"ח המבקר, ובה לשכת הרמטכ"ל התנהלה כמאפיה אינה הראשונה בה מעורב אשכנזי.

איני יודע אם קראת בעיון את הפרק בספר ששמו "סינדרום הר דב". מדובר באירוע באוקטובר 2000 בו נחטפו שלושת חיילי צה"ל - עדי אביטן, בני אברהם ועומר סועאד כאשר אשכנזי כיהן כאלוף פיקוד הצפון. הספר מתאר כיצד אשכנזי ניסה להרחיק עצמו ממחדל זה ככל יכלתו ולהפילו על אחרים. לא זו בלבד - אדם בכיר בצבא הפיץ כי "... החיילים [החטופים] היו סוחרי סמים וזאת הסיבה לכך שהם הגיעו לנקודה שבה התרחשה החטיפה, לא הייתה להם שום סיבה להיות בה". הפרסומים המרושעים הגיעו לתקשורת ובסופו של דבר חיים אברהם, אביו של בני ז"ל, תבע את העיתונאי רמי יצהר וזכה. אבל מי הפיץ את השקר הנבזי הזה? וכך כתוב בספר, עמודים 80-81: "מחלקת בטחון מידע בצה"ל ניסתה באותם ימים לבדוק מי בדיוק מפיץ את השמועות הללו... ולא הצליחה במשימה. מסקנות החוקרים היו שרק מישהו מיומן מאד במדיום הקיברנטי משתמש בו כדי להפיץ את השמועה המזעזעת. אין לדעת מי הפיץ את השמועה אבל אפשר גם אפשר לדעת מי נאחז בה בצורה מביכה, העניק לה גושפנקא חצי רשמית והשתמש בה כדי להדוף מעליו כל אחריות למחדלים שהובילו לחטיפה. לא מעטים שמעו באותם ימים, וגם בשנים אחר כך, את אלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי, אומר שוב ושוב, כולל בפורומים שבהם נכחו אנשי תקשורת: "מה אתם רוצים? החיילים היו סוחרי סמים ולכן ירדו ך-590 [נקודת החטיפה]" זאת כאמור גם אחרי ההכחשה המפורשת של דובר צה"ל, זעקת המשפחות והגיבוי המלא לו זכו החיילים המתים ממפקד האוגדה גנדלמן [שגם עליו ניסה אשכנזי להפיל את האחריות למחדל]. לאשכנזי לא היה מעולם העוז לחזור על ההאשמה הזאת בפורום פתוח". כך כתוב בספר שחור על גבי לבן. ומאחר ןאשכנזי לא תובע את המחברים על דיבה, נראה שהדברים נכונים. אין פלא, אם כך, שלשכתו התנהלה כמאפיה.



1 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ