https://wp.me/p4kTCp-6xZ
"תמיד אני מקבל צמרמורת לפני צניחה" (עמוד 7).
הספר "לוחמי החלל" מאת רוברט היינליין (הוצאת כתר, 1994), הוא ספר מדע בדיוני שבו תיאר המחבר, מלחמה בין כוכבית בה לוחם המין האנושי בחייזרים דמויי חרקים בשנת 3,000 לערך. אף שהספר נחשב למיליטנטי ופאשיסטי, זהו אחד מספרי המדע בדיוני הבודדים שהוכנס כחומר קריאה באקדמיות הצבאיות של צבא ארה"ב דוגמת ווסט פוינט ומכללת הפיקוד והמטה של המארינס (ספר אחר הוא "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד).
היינליין עצמו הודה שאת ההשראה ליצירת החיר"ן הוא קיבל מיחידות הצנחנים האמריקניות. הספר הינו בגדר קריאה מומלצת כיום בקרב צבא ארצות הברית והנחתים בשל שימת הדגש על לכידותה של היחידה הקטנה, האחווה שבשירות והתמקדותו בשירות ביחידות־החוד של הצבא.
בעתיד, תיאר לנו היינליין, יתאחד המין האנושי לחברה אחת, פדרציית טרה, שלה צבא שכירים מקצועי. מנגד, רק מי ששירת בצבא זכאי להצביע ונחשב לאזרח. הצבא שתיאר בספרו דומה מאוד לצי האמריקני, ואין בכך בכדי להפתיע שכן היינליין, אשר השלים את לימודיו באקדמיה של הצי האמריקני באנאפוליס בשנת 1929, שירת כקצין צי במשך חמש שנים.
הצבא מבוסס על צי חלליות, ובכלל זה ספינות חלל נושאות גייסות וספינות קרב, המקבילים לחילות האוויר והים המודרניים, וחיל הרגלים הנייד (החיר"ן), בדומה לחיל הנחתים ולכוחות המוטסים (צנחנים).
לוחמי החיר"ן צונחים מספינות החלל המרחפות מעל לכוכב הלכת, אל פני הכוכב דרך האטמוספרה. הצניחה עצמה מתבצעת באמצעות חליפה מיוחדת המכונה "כמוסה". איש החיר"ן נמצא בתוך הכמוסה שנמצאת בתוך אחד מכמה צינורות פליטה שבחללית. הוא נפלט לאוויר הפתוח או לפני הכוכב מגבהים שונים, החל מהחלל החיצון ועד לצניחות בגובה נמוך.
לב ליבו של הסיפור הוא המסלול שעובר הגיבור, ג'וני ריקו שמו, מהגיוס והטירונות דרך הכשרתו כלוחם חיר"ן, דרך המפגש שלו עם הקרבות והלחימה בחרקים. בהכשרה למד ריקו כי למעשה, כמאמר הסמל שלו בטירונות, "אין דבר כזה, כלי נשק מסוכנים; יש רק אנשים מסוכנים. אנחנו מנסים ללמד אותך להיות מסוכן – לאויב" (עמוד 66).
אמנם, כתב, ישנן נסיבות שבהן, "להוריד פצצת מימן על עיר האויב זה דבר טיפשי בדיוק כמו להרביץ לתינוק בגרזן. מלחמה היא לא אלימות והרג ותו לא; מלחמה היא אלימות מבוקרת, תכליתית. תכלית המלחמה היא לממש את החלטות ממשלתך בכוח הזרוע. המטרה היא לא להרוג את האויב רק בשביל להרוג אותו… אלא לאלץ אותו לעשות את מה שאתה רוצה" (עמוד 67). לכן, למשל, ישנה מערכה שמוטב לנהל באש מנגד בלבד, וישנה מערכה שמחייבת תמרון קרקעי מהיר ואגרסיבי. הכל בהקשר למטרה.
בספר שזר המחבר דיונים רבים בנושאי מוסר, אלימות, מלחמה והסיבות לה, ועוסק רבות במהות השימוש בכוח צבאי. דיונים אלו הופיעו בעיקר בשיעורים שעבר הגיבור בתיכון, ובהמשך בקורס קצינים. כך למשל, בשיעור היסטוריה ופילוסופיה מוסרית הבהיר המורה, ז'אן דובויס, מדוע הגישה הפציפיסטית על־פיה "אלימות מעולם לא יישבה שום דבר" (עמוד 31), היא ילדותית ולא ניתנת ליישום במציאות. שכן, "האלימות, כוח הזרוע, הכריעה יותר שאלות בהיסטוריה מכל גורם אחר" (עמוד 32).
דובויס, סא"ל בדימוס ובעצמו בוגר החיר"ן (שאיבד את ידו בקרב), כתב לריקו מכתבים על השירות הצבאי ולימד אותו על המדינה, הצבא, האזרח ויחסי הגומלין ביניהם. כשקראתי את הספר במהלך השירות הסדיר בצנחנים השאיר עלי אחד ממכתביו של דובויס רושם רב:
"אתה עובר עכשיו את החלק הקשה ביותר של שירותך – לא הקשה ביותר מבחינה גופנית (אם כי שום קושי גופני לא ישוב להטריד אותך בעתיד; אתה יודע עכשיו איך להתמודד עמו), אלא מבחינה רוחנית... כל אותן תמורות והסתגלויות עמוקות ההופכות את הנפש על פיה, שיש בהן צורך כדי להפוך אזרח־בכוח לאזרח־בפועל. או אולי מוטב שאומר כך: את החלק הקשה ביותר כבר עברת, למרות כל התלאות הצפויות לך עדיין ולמרות כל המכשולים, שכל אחד מהם גבוה מקודמו, שעוד תצטרך לעבור. אבל ה'דבשת' היא החשובה מכול – ומכיוון שאני מכיר אותך, בחורי היקר, אני יודע שחיכיתי זמן רב די הצורך כדי להיות בטוח שעברת את ה'דבשת' שלך – אלמלא כן, כבר היית שוב בבית" (עמוד 94).
החי"ר הנייד, הסביר ריקו, הם "הבחורים שיוצאים למקום מסוים, בשעת הש', משתלטים על שטח מוגדר, נערכים בו, מוציאים את האויב מהחורים ומאלצים אותו להיכנע או למות. אנחנו הלוחמים הרגליים אוכלי העפר, מלוכלכי הידיים, שבאים למקום שנמצא בו האויב ומטפלים בו אישית. זה מה שעשינו, בשינוי כלי הנשק אבל לא שום דבר אחר, מאז אותם ימים שהחיילים הרגלים של סרגון הגדול אילצו את השומרים להרים ידיים" (עמוד 103). בין שמדובר בנחתים בעיראק או בכוחות הצנחנים, גולני וגבעתי ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה", התיאור הזה, נשאר נכון.
הקרב הראשון שבו נטל ריקו חלק היה מבצע "בית־הג’וקים" בכוכב הבית של החייזרים, קלנדת׳ו. תחילה, סיפר, "המזל שיחק לדץ׳ ולי די הרבה זמן, ואנחנו הסתובבנו לנו בשטח של כשני קמ"ר, סותמים בורות בפצצות, הורגים כל מה שמצאנו מעל פני הקרקע וחוסכים בסימונים עד כמה שאפשר למצבי חירום. הרעיון היה להשתלט על כל איזור המטרה כדי לאפשר נחיתת תגבורות וציוד כבד בלי התנגדות רצינית; זו לא היתה פשיטה, זה היה קרב לביסוס ראש חוף, לעמוד עליו, להחזיק בו ולאפשר לכוחות רעננים ולנשק כבד להשתלט על שאר כוכב הלכת" (עמוד 140). המבצע היה כישלון חרוץ.
לאחר הקרב, שבו נמחקה כמעט כל המחלקה שבה שירת, עבר ריקו לספינת החלל רוג’ר יאנג ושירת במחלקת "הרשעים של רשצ׳ק", עליה פיקד סגן רשצ'ק. המחלקה לקחה חלק במספר צניחות, כל אחת שונה מהשאר. "הצניחות היו חייבות להיות שונות, כדי שהם לא יוכלו למצוא איזו תבנית. אבל חסל סדר קרבות מלאים; פעלנו לבדנו, סיורים, הטרדות ופשיטות" (עמוד 145).
מפקד המחלקה, סיפר ריקו, היה אלוהים. "המ"מ היה אבינו ואהב אותנו ופינק אותנו ובכל זאת נשאר מרוחק מאיתנו בספינה – ואפילו על הקרקע... מלבד כשהגענו לקרקע בצניחה. אבל בצניחה – טוב, לא הייתם חושבים שקצין מסוגל לדאוג לכל אדם במחלקה המפוזרת בשטח של מאתיים חמישים קמ"ר. רק שהוא מסוגל. הוא מסוגל לדאוג עד מוות בגלל כל אחד מהם" (עמוד 143). מותו, הניע את ריקו לצאת בעצמו לקורס הקצינים במטרה להפוך בעצמו לקצין ולמפקד מחלקה.
מה שהפך את היינליין לסופר גדול באמת היא העובדה שאף שמעולם לא שירת ביחידה שכזו, הוא הצליח לתאר היטב את המהות של הקרב והמלחמה ואת האחווה וחוויות השירות ביחידת חי"ר מעולה ונבחרת. כאמור, אף שהספר נכתב על מלחמה עתידית, בדיונית, הרי שתובנותיו על המלחמה, שדה הקרב ותפקידי ואתגרי כוחות היבשה בכלל וכוחות החי"ר בפרט, נשענות על מיטב לקחי ההיסטוריה הצבאית ורלוונטיות גם כיום.
