ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 15 במאי, 2008
ע"י זהריקו
ע"י זהריקו
להגיד שמדובר בספר פאשיסטי זה כמו להגיד שהתנ"ך הוא ספר דתי. למקרה שהקורא לא יקלוט את אוירת הסגידה הכללית לצבא, היינליין מוסיף פכים כגון "הוכחה" לוגית שמלחמת כיבוש היא מוסרית באופן אוניברסלי, ודמויות מגוכחות כמו אביו המיליארדר הקשיש של הגיבור שמתגייס לצנחנים לאחר שהוא מבין שרק זה יתן משמעות לחייו.
האמת היא שזו לא הבעיה העיקרית עם הספר, כי קצת פאשיזם עוד לא הרג אף אחד. מה כן הבעיה? מיד אומר, אך קודם אציין שעם כל הרע, לרוברט היינליין יש (היתה) יכולת כתיבה בלתי מבוטלת, והוא יודע ליצור סיפור מעניין שמושך פנימה את הקורא. ונחזור להשמצות: כשקראתי את הספר בגיל 14 לא הבחנתי בכך, אבל לאחר שנאלצתי לקרוא שוב את הספר לאחרונה, לא יכולתי שלא לגחך כשנתקלתי באין ספור תיאורים שמבהירים שאין להיינליין שום מושג לגבי מהו צבא, לא מבחינת לחימה ולא מבחינת חיי האנשים בו.
כשמדובר בספר שכולו עוסק בחיילים, זה חסרון שאי אפשר לפצות עליו. רק כדי לסבר את העין, דוגמא: בהיותו מסופח במסגרת קורס קצינים ליחדה כלשהי, הגיבור מספר על הלו"ז העמוס שלו. עמוס כל כך, שאין לו ברירה אלא לקצץ דראסטית בשעות השינה שלו, עד כדי כך שהממונה פוקד עליו לישון יותר ולעבוד פחות, מכיון שאין בו תועלת אם הוא יתמוטט מחוסר שינה. נשמע סביר? בכיף, אבל השמטתי פרט אחד: מספר שעות השינה הזעום שיש חשש שיגרום לגיבור להתמוטט הוא... שש. מיותר לציין שספק אם יש קצין קרבי בהסטוריה שזכה לישון יותר מכך במהלך הכנה לפעילות מבצעית במסגרת מלחמה טוטאלית כנגד אויב המעוניין להשמידך, אבל ככה זה כשאת המושגים שלך לגבי טירונות אתה שואב מהטלויזיה.
לסיכום, הספר מיועד כנראה מראש לבני הנעורים, והם אלו שאסור לתת להם לקרוא את הספר, כי פרופגנדה פאשיסטית כזו עוד עלולה להשפיע עליהם.
2 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אליעזר
(לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
פאשיזם?
היינלין הרגיז את הקומוניסטים ואלה השתמשו בגידוף האהוב עליהם - פאשיזם. צריך להתיחס לרעיונות לעניין ולא לתייג אותם לפי איזה משטר שהתקיים פעם באיטליה ונשכח מאז.
היינלין עושה חשבון עם הליברליזם המוגזם ועם פסיכולוגיה המנסה להבין את העבריינות במקום לחנך. החינוך הוא הדרך להקנות מוסר חברתי. האדם בעל ייצר השרדות ולכן אגואיסט מטבעו והחינוך מגשר בין הצורך לשרוד לצורך להתחשב באחרים ולחיות בחברה. היינלין אפילו מצדד בענישה פיסית (מלקות) אך במינון נמוך מאוד ונדיר. היינלין לא אוהב את אמריקה של שנות הששים והשבעים שבה נוער שוליים ועבריינות הפכו לנורמה. זוהי חברה שהדרדרה בעיניו. אני לא מסכים עם חלק מדעותיו. הלקאות אינה שיטה חינוכית, גם אם מתבצעת לעתים קרובות. מאידך אני מסכים שתפקיד החינוך להקנות ערכים מוסריים, ולא היה מזיק למערכות החינוך לבוא חשבון עם הליברליזם ולבדוק היכן איבדו את דרכם כמערכת המפנימה את המוסר האנושי. כשאני אומר מוסר, איני מתכוון לתפיסה הדתית שלו כאוסף איסורים מסורתיים אלא לאותו חיפוש מתמיד של הדרך המיטבית בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס של החברה והקהילה. אני גם לא מסכים עם הנסיגה מהדמוקרטיה שאותה מציע בספרו, לפיה רק מי ששירת בצבא ותרם למדינה בעל זכות בחירה. אני גם לא מתלהב מהשמשעת הצבאית. הייתי חייל וגם ביחידה קרבית, שמחתי להיפרד מחיי הצבא. אלא לא חיים אידאליים ואין כל הצדקה לוותר על שאיפות ועל התפתחות האישיות כדי להיות בורג במכונה. ועוד משהו. אין שום הצדקה לאסור על בני נעורים לקרוא את הספר, כמו שלא הייתי אוסר עליהם לקרוא תנ"ך או את מאמרי ברל כצנלסון (לשניהם נחשפתי בגיל הנעורים) או את הספרים של ז'בוטינסקי. הרעיונות לא ירעילו אותם אלא יביאו אותם לידי חשיבה. |
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
