"היא, אני והסתיו", שם חידתי ומסקרן לספרו החדש של סלמאן נאטור. נאטור הוא סופר, מחזאי, מתרגם ועיתונאי ותיק ממוצא דרוזי. היות שטרם קראתי ספרים מאת סופרים דרוזים ניגשתי בעניין רב לספר שאת כריכתו מעטרת עבודת קרמיקה צבעונית אך יחד עם זאת סוריאליסטית, מעשה ידיה של נאדא נאטור (האם היא אשתו של הסופר? לאלוהים ולהוצאה הפיתרונים...)
הספר עוסק בסתיו חייהן של שתי נשים: זינאת, הידועה בשם כהרמאן, קשישה תימהונית ומנותקת החיה לבדה בביתה המבוצר, מאמינה שהיא נסיכה חטופה, ונתונה ללעגם של ילדי הכפר. הגיבורה השנייה היא ג'מילה, המספרת, משוררת שגורשה מביתה לפני שנים רבות בשל פירסום שיר אהבה ומאז חיה גם היא חיי בדידות והסתגרות.
לאחר שנים רבות של התעלמות וניכור, מגלים לפתע הכפר ויושביו, עניין רב בכהרמאן, עקב מיקומו של ביתה, הנחוץ לצורך תוכנית פיתוח תיירותית, ש"תקפיץ" את הכפר אל המאה ה-21. על רקע המזימה הנרקמת כנגדה מנסה ג'מילה ליצור קשר עם כהרמאן, להחזיר לה את שמה ואת שפתה, לשמוע את סיפורה ולהגן עליה משוחרי רעתה.
הניסיון המהוסס לחברות בין שתי הקשישות המנודות מתחיל ללבלב, אך זוהי פריחה מאוחרת מדי, פריחה בעיצומו של סתיו שסופה ידוע מראש. נאטור אינו מציע פיתרונות קסומים ושום אל אינו צץ מן המכונה בכדי לגאול את כהרמאן וג'מילה.
כל מה שנותר הוא עץ תאנה אחד והסיפור. סיפור מריר-מתוק המותיר אחריו תחושה של אובדן וחוסר תקווה.

אוווי, העבודה השיווקית הזאת על גבי כריכת ספרים, הסופרלטיבים האלה.
בספר שלפנינו, עם תמונת עטיפה יפה כל כך, ושם מסקרן, וקל הפיתוי לקרוא.
אלא כגודל הפיתוי כך גודל האכזבה, לטעמי. ספרו של נאטור הוא פספוס,
הדמות הראשית שהיא "ספק דמות אלגורית, ספק דמות בשר ודם" כפי שמצויין
בגב הכריכה, נשארת תקועה באמצע, לא מתפתחת לכיוון זה או השני, מה שיצר
אצלי תחושה של גיחוך לפעמים, כי ברור שנאטור מנסה, אולי יותר מדי בכוח, לעלות
שאלות חברתיות ופוליטיות נוקבות, בצורה של רומן.
השפה של נאטור יפה, ויש פה ושם משפטים מנוסחים בצורה מעולה ומעוררי מחשבה.
מעניין במיוחד התיאור של טקס הוצאת השד מהדמות הראשית, שבני הכפר משוכנעים
שנכנס בה (לא אכנס כאן יותר לפרטים כדי לא לקלקל למי שרוצה לקרוא).
התיאור הציל משהו את הקריאה עבורי מתחושה של יומרנות ושל ספר מתיש. בסך הכל, חבל.