ביקורת ספרותית על דרך ארוכה קצרה מאת משה (בוגי) יעלון
ספר טוב

---

"העובדה שאני בגופי הייתי במקומות שאליהם שלחתי חיילים ונלחמתי בהם כחייל, היא שהעניקה לי כוח מוסרי לעמוד בפני החיילים ולהוציאם לקרב. אין לי ספק שניסיוני כלוחם ומפקד מן השורה העניק לי את הזכות ואת הכוח המצפוני להתעקש על עמדותיי. זהו חלק מה"אחרי" שלי, וכשקצין מגיע לעמדות פיקוד בכירות, הוא מגלה שזהו תוקף מוסרי חשוב" (עמוד 264).

בספרו "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008) השר (רא"ל במיל') משה "בוגי" יעלון את שראה אור בשנת 2008. זוהי אינה אוטוביוגרפיה שלמה אלה יותר מסה המכילה משנה פוליטית ותיאורי אירועים התומכים בה, בהם לקח חלק המחבר. הספר כתוב באופן קולח בהיר ומנתח, מן הפרספקטיבה של המחבר, את התהליכים להם היה עד ובהם לקח חלק. מטבע הדברים יעלון, הרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה רואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו וכאיום הקיומי האמיתי על המדינה. לא עם כלל הספר הסכמתי, אולם לא יכולתי שלא להודות כי נעמה לי הקריאה, התעניינתי בסיפורים בדוגמאות והבהרות ובעיקר האמנתי ביושרתו של הכותב. ספר מומלץ בחום לכלל המתעניינים בצבא ואסטרטגיה, לקציני צה"ל והעוסקים במלאכת הביטחון, לחוקרי מדע המדינה ההיסטוריה והיחב"ל, וכמובן אחרונים אך חשובים לא פחות לכלל הציבור התעניין.

ילקוט השירות של הסופר, יעלון, כפי שכתב בשעתו יצחק רבין ז"ל על מפקד אחר מן הצנחנים (בהקדמה לספר מאת יה-יה), מעיד עליו כמאה עדים. "התגייסתי בספטמבר 1968, את שירות החובה עשיתי מתוך הרגשת חובה, בוודאי לא מאהבה. אני חושב שאם מישהו היה מנבא לי שאני עתיד לשרת בצבא יותר משלושים שנה, הייתי צוחק ממנו ואומר לו שהוא פשוט לא מכיר אותי.
לא יהיה זה נכון לומר ששנאתי כל דבר שקשור בצבא. היו בשירות דברים שמאוד אהבתי ומהם שאבתי כוח וסיפוק עצומים: העבודה עם אנשים, הפיקוד עליהם, הרוח וסולם הערכים הצה"לי. כל אלה מאוד דיברו אלי וחיברו אותי לצבא בקשר עז. ויחד עם זאת, כשהייתי חייל בשירות חובה שנאתי עד להחריד את ימי ראשון בבוקר, וממש התקשיתי לחזור מחופשת השבת לגדוד. אני מודע היטב לכך שקושי מסוג זה בהחלט אינו אופייני למי שאוהב אהבת אמת את הצבא ואת חיי הצבא.
אך על אף שלא אהבתי את השירות הצבאי, כבר בטירונות התברר שאני חייל טוב. מפקדַי רצו שאצא לקורס מ"כים מיד לאחר הטירונות ("אחוזים מוקדמים", קראו לזה אז), אל חברַי לגרעין העדיפו שאמשיך איתם בשל היותי מזכיר הגרעין. הגענו להסכמה שאצא לקורס המ"כים ב'אחוזים מאוחרים', כעבור שנה.
כבר בתחילת שירות החובה החלה ההתפכחות מהאשליה המתוקה של 'מנוחה ונחלה', שכביכול הושגה במלחמת ששת הימים. נלחמנו בטרור הפלסטיני לאורך הגבול עם ירדן. איבדנו את שלמה סבירסקי ז"ל בהפגזת מחבלים על כפר רופין, ואת דודיק קימלפלד ז"ל במרדף אחר מחבלים בעומק ירדן, לאחר שהפגיזו במרגמות 82 מ"מ את מושב עין יהב. (איבדנו גם את שמחה ספיר ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 50, שנהרג בתאונת אימונים). חווינו את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. כל אלה לא שינו את סדר העדיפויות האישי שלי.
לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ("אחוזים מאוחרים") בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות.
אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." (עמודים 43-44).

מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973, השפיעה עמוקות על יעלון, שלחם כצנחן במילואים בחטיבה 55 והשתתף בצליחת תעלת סואץ. המלחמה הניעה את יעלון לשוב לשירות קבע בצבא. הוא סיים בהצטיינות קורס קצינים. לאחר-מכן חזר לתפקידי פיקוד בגדוד 50, ובצנחנים. הוא שימש כ מ"פ בגדוד וכמפקד סיירת הצנחנים, עליה פיקד במסגרת מבצע ליטני וכן במבצעים נוספים. יעלון מתאר את המשך שירותו, את חוויותיו ממלחמת לבנון, בה שימש כסגן נוסף למפקד סיירת מטכ"ל וחווה משבר קשה שבגינו כמעט ופרש מצה"ל, נוכח מה שהגדיר כמשבר פיקודי ערכי בצבא. יעלון החליט להישאר ומונה למפקד גדוד 890 של הצנחנים.

"לאחר פינוי אש"ף מביירות הסתיים תפקיד בלבנון, ויצאתי לקורס פיקוד ומטה. החלטתי ללכת לקורס מתוך שאיפה לקבל תפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים, ואחר כך להתמודד על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל.
כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס נקראתי בדחיפות ליטול פיקוד על גדוד 890, אשר מפקדו הקודם הודח, לאחר סדרה של תקלות מבצעיות ותקלות בטיחות בגדוד, במהלך מבצע של"ג ואחריו.
גדוד 890 שקיבלתי היה במשבר. לסדרת תקלות הבטיחות והתקלות המבצעיות, שחלקן הסבו לגדוד הרוגים ופצועים, נוספה הטראומה של הדחת המג"ד. עם קבלת הפיקוד על הגדוד שמעתי קולות שאמרו, "איזה מזל נאחס (ביש) לקבל גדוד במשבר". אגב, ביטויים שכאלה שמעתי עם כניסתי לעוד שלושה תפקידים במהלך שירותי הצבאי. כאשר סיימתי תפקידים אלה, היו שאמרו לי, "איזה מזל היה לך לעשות את התפקיד בתקופה טובה כל כך..." למדתי להבין את אמירתו של נפוליאון בונפארטה, "אני לא צריך גנרלים עם שכל, אני מעדיף גנרלים עם מזל..."למדתי שבשביל "מזל" צריך שכל, אך ניתן להבין אמירה זו טוב יותר כאשר נזכרים באמירתו של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין. מספרים שלאחר שמצא את המגילות הגנוזות במדבר יהודה, הוא נשאל איך הוא מסביר את המזל שהיה לו. הוא ענה: בשירותי בצה"ל למדתי שבשביל 'מזל' צריך נוהל קרב טוב" (כלומר תכנון וביצוע מוקפדים).
למדתי שהפיקוד והמלחמה הם אמניות, ודווקא בשל היות המלחמה "ממלכת אי-הוודאות", חשיבה ותכנוון מוקדמים, ירידה לפרטים מבלי לאבד את "התמונה הגדולה", ענווה ונסיון, שהוא המפתח ל"חוכמת המעשה" - הם ערובה להצלחה, ל"מזל".
לשמחתי יכולתי לחוש שהיה לי "מזל" כאשר סיימתי את תפקיד מג"ד 890, כמו את שלושת התפקידים הנוספים שבעת שקיבלתי אותם שמעתי הערות על "חוסר מזל" בעיתוי: מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש, והרמטכ"ל.
שלושה שבועות לאחר שקיבלתי את הפיקוד על גדוד 890 אירעה תאונת האימונים הראשונה והאחרונה בתקופתי כמג"ד. בתאונה זו נהרג החייל אריה קרול ז"ל מהתפוצצות רימון, במהלך אימון בשטח בנוי ברמת הגולן. גם בתחום התאונות למדתי שה"מזל" פועל כפי שפועל בהכנות ובביצוע בקרב. הצלחתי להוריד את שיעור התאונות לסוגיהן ביחידות עליהן פיקדתי, וכך בצה"ל כולו תחת פיקודי כרמטכ"ל.
על גדוד 890 פיקדתי כשנתיים, מדצמבר 82'. במהלכן התמודד הגדוד בהצלחה עם פיגועי חיזבאללה וארגונים אחרים באזור עין-זחלתא, צור וצידון, וכן בהשלטת סדר ושקט במתח שבין דרוזים לנוצרים בהרי השוף בלבנון. הגדוד סיכל פיגועים רבים, ובהיתקלויות הרג מחבלים. לגדוד היו כמה פצועים, ואף לא הרוג אחד. ההצלחה היתה פרי חשיבה יצירתית בכל הרמות, מתח מבצעי גבוה בגדוד, שבירת שגרה באופן שלא יאפשר חשיפת נקודות תורפה בפעילות המבצעית והמנהלתית, ומשמעת מבצעית. באמנות הפיקוד ובאמנות המלחמה, ההצלחה - או המזל - נמצאים בפרטים הקטנים" (עמודים 55-56).

לאחר מכן מתאר יעלון את פציעתו במאי 1985, כשנפצע במהלך היתקלות עם מחבלים בלבנון, והוא כבר סמח"ט בחטיבת הצנחנים. ואת לימודיו במכללה לפיקוד ולמטה בקמברלי שבאנגליה. באותה עת, הייתה נתונה סיירת מטכ"ל במשבר מבצעי ופיקודי קשה, וראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין-שחק, רצה בו לתפקיד מפקד היחידה. כדי לשכנעו נפגש עימו שחק בשווייץ ואף העלה אותו לדרגת אלוף משנה. תקופת כהונתו של יעלון כמפקד סיירת מטכ"ל נחשבת לתקופת שיא של הישגים ליחידה, והוא עצמו מחשיב אותה כתקופה היפה בשירותו הצבאי. התפקיד המשמעותי הבא עליו כותב יעלון הוא מפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון. יעלון הושפע מאוד מחווית השירות באיו"ש והלחימה באינתיפאדה הראשונה. בשנת 1995 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כראש אגף המודיעין. יעלון מתאר בספרו את חבלי תהליך השלום עם הפלסטינים, והעימותים שהיו לו בנושא עם ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק. יעלון מתאר גם את השנתיים בהן שימש כסגנו של הרמטכ"ל שאול מופז. בתום כהונתו של מופז מונה, ב-9 ביולי 2002, לרמטכ"ל ה-17 של צה"ל. התקופה בה שימש כרמטכ"ל היו סוערות במיוחד בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה, אשר זכתה גם לכינוי "המלחמה השביעית" (כשם ספרם המצוין של עמוס הראל ואבי יששכרוף). יעלון פיקד על צה"ל במבצעים רבים כנגד תשתיות טרור פלסטיני בעזה וביו"ש.

בספר פורשׂ יעלון את סיפורו ואת פרשנותו לאירועים שהשפיעו על ישראל בחמש עשרה השנים שקדמו לכתיבת הספר, שבמהלכן היה ראש אמ"ן, סגן הרמטכ"ל ורמטכ"ל. "מעולם לא ראיתי את עצמי כחייל מקצועי, אלא כמי שנאלץ להיות חייל מקצועי. לא הלכתי לפנימייה צבאית, ובשירות החובה לא הלכתי לקורס קצינים. לא ראיתי בלחימה את ייעודי. אך הדברים התגלגלו אחרת. מאז היותי חייל בשירות חובה בגדוד 50 של הנח"ל, ולאורך כל שנותי בצבא, הייתי בקו האש של מאבק ישראל באויביה הערבים בכלל, ואויביה הפלסטינים בפרט. נלחמתי במלחמת ההתשה ובמרדפים בבקעת בית- שאן, הירדן והערבה ב-1969-1970, לקחתי חלק במלחמה בטרור ברצועת עזה ב-1971-1972, במבצע ליטני ב-1978, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה (1982), נטלתי חלק בפשיטות עומק שחלקן כוונו כנגד מפקדות טרור פלסטיניות, והייתי מפקדה של באוגדת יהודה ושומרון בשנים 1992-1993.
אולם רק ביוני 1995, כאשר מוניתי לראש אמ"ן, עליתי על גשר הפיקוד שממנו מנוהלת המערכה הישראלית כנגד היריב הפלסטיני" (עמודים 190-191).

הוא מנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות שהיה שותף להן ומזהיר מפני התפתחויות ותהליכים המאיימים לדעתו על המפעל הציוני, בראשם השחיתות, הנסמכת על קשר פסול בין הון, שלטון ואמצעי תקשורת חסרי מצפון מוסרי. הספר מבקר את הצורה שבה התקבלה החלטת ההתנתקות מרצועת עזה, את ניהול העניינים בלשכת ראש הממשלה אריאל שרון, את הממשלה ואת הפיקוד הבכיר של צה"ל בזמן מלחמת לבנון השנייה. יעלון טוען בספר כי במדינת ישראל קיים חולי "הפטרוניזם" או "עכשוויזם", כלומר הרצון של החברה ל"שלום עכשיו" ללא יכולת המתנה. דרך זו מכונה בספר "הדרך הקצרה". הנוסחה של "שטחים תמורת שלום", שנוצרה מתוך תחושת עוצמה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים הפכה בשני העשורים האחרונים לאסטרטגיה של נסיגות מתוך תחושת חולשה בלתי מוצדקת. חוסר היכולת של החברה הישראלית להמתין לשלום והנסיגות שבאות בעקבותיה מפגינות חולשה כלפי הערבים. אלו מקצינים בתגובה את עמדותיהם וכך מתרחק השלום.

באמצעות משל מדברי המלחמות מציע יעלון משנה שונה. לשיטתו יש לשוב לגישה "שהוכיחה חטיבת הצנחנים בפיקוד יה-יה במבצע של"ג: "יש דרך ארוכה שהיא קצרה, ויש דרך קצרה שהא ארוכה". למדנו שבתנועה רגלית בשטח הררי מתקדמים מהר יותר מאשר בתנועה משוריינת" (עמוד 53). גישה זו איננה מתיימרת להביא את השלום עכשיו ואיננה נוקטת בנסיגות ובמהלכים חד צדדיים. דרך זו תבהיר לשכנינו כי לא נובס באמצעי מלחמה וטרור, והיא לדעתו הדרך הקצרה ביותר אל השלום. שם הספר נובע מתוך הרעיון שהתהליך הארוך יותר להשגת המטרה הוא קצר וזול יותר בבחינת מקצר דרכו מקצר חייו. עטיפת הספר מציגה את יעלון כחייל מן השורה: הוא מופיע בה לבוש מדי עבודה, כשעל גבו תיק ובו מצנח, אותו מקפל הצנחן לאחר שהגיע בשלום לקרקע. האות "צ" שבמילה "קצרה" שבשם הספר מודגשת במשולש, המזכיר חותמת דואר צבאי. תמונתו של יעלון מוצגת על רקע קיבוצו, גרופית שבערבה. גם בספר עצמו מדגיש יעלון, כי בכל תפקיד תמיד נשאר "בוגי מן הצנחנים" (ככותרת כתבה שנכתבה עליו פעם). בקיצור מומלץ!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על דרך ארוכה קצרה