ביקורת ספרותית על היד שקפאה - מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה מאת אורי שגיא
ספר מעולה

---

הספר "היד שקפאה" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, בעברו איש גולני (מפקד הסיירת במלחמת ההתשה ומפקד החטיבה במבצע אנטבה) וראש אמ"ן, הוא ספר מרתק, העוסק במשא ומתן שבו לקח שגיא חלק עם הסורים בעת ממשל ברק בשנת 2000 לערך. הספר כתוב היטב (יש לו לשגיא, והדבר ניכר גם בספרו הקודם, עברית מצוינת. טובה בהרבה ועשירה מזו של מרבית הגנרלים הכותבים זכרונות באופן טכני מחד או מליצי מאוד מאידך). בהרצאה שנשא בנושא אמר שגיא: "ראו זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית." (מתוך הרצאה שנשא ביום עיון שנערך במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 15.11.2011) מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? זוהי שאלה טובה, וראויה לחקר מעמיק, שכמעט ואינו מתקיים. בספרו משתדל שגיא להמציא מספר תשובות מדוע נכשל המשא ומתן עם הסורים ולענות על השאלה האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה.

ספר מומלץ בחום לסקרנים וכמובן לעוסקים במדע המדינה, יחסים בין לאומיים, היסטוריה, מחשבה צבאית (בסוף שגיא הוא גנרל בדימוס), וכמובן לכלל העוסקים במלאכה הקשורה בנושא. משפט בספר תפס את עיני ונותר חקוק בי מאז הקריאה:"אני מבין שבהרבה מקומות נצטרך להגיע לפשרה עם שכנינו ועל חלק מהחלום שלנו נצטרך לוותר. דין צומת תפוח הוא לא כמו דינו של קיבוץ דגניה, שבעיני הוא אחד מאבני היסוד של הציונות. אם מנרה תיפול- נכשלנו. אם תיפול חמדיה- נכשלנו. אם לשם לא יבואו בנים ויתיישבו, עם או בלי קשר למכסת המים, עם או בלי קשר לפיצוי בגין שינוי ייעוד הקרקע- גם אז נכשלנו. היישובים האלה, כל היישובים האלה, צריכים לעגן כל יום מחדש את הזכויות שלנו כאן, בארץ הזאת, לאו דווקא כחקלאים, אלא כיהודים וכישראלים." (עמוד 132)
נ.ב
מצורף קישור להרצאה של האלוף אורי שגיא בנושא
http://www.youtube.com/watch?v=cFUOe4cQ4HI&playnext=1&list=PL0813BCCB673FE10D&feature=results_main

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על היד שקפאה - מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה