ביקורת ספרותית על צרות הן המקצוע שלי מאת ריימונד צ'נדלר
ספר מעולה

---

"יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר הנרי אסמונד, סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר תור הזהב, תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר מדאם בובארי, העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר הפינוקים של פוינטון, או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר ממלחמה ושלום או האחים קרמזוב. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר כלבם של בני בסקרוויל או המכתב הגנוב לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין "קלאסיקות". אף לא אחת" (עמוד 10). כך כתב ריימונד צ'אנדלר בהקדמה לאסופת הסיפורים הקצרים הנהדרת שלו "צרות הן המקצוע שלי" (ספרית מעריב, 2004).

"קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר" (עמוד 11). הקריאה בספרו הוכיחה כי צ'אנדלר הצליח ליצור קלאסיקה משלו.

"צרות הן המקצוע שלי" (עמוד 13), אמר הבלש הפרטי פיליפ מרלו כבר בתחילת הסיפור הראשון בספר (שגם נקרא כך), ובארבע מילים תפס את הסיפור כולו. הן, כאילו, תמיד מוצאות אותו, והוא, כמו המקצוען שהוא, יכול להן. מרלו, רווק כבן שלושים ושלוש שבעבר שימש כחייל, כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס, תואר בספר כגבר קשוח ציני, חד לשון ושנון, שהתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פעל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך.

הוא שותה ויסקי (בעיקר בורבון) וברנדי. אף כי הוא שותה כמויות גדולות של אלכוהול כמעט אף פעם שאינו משתכר עד אובדן שליטה מלא או חלקי. למעשה, האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון. את שאר הפרטים על פיליפ מרלו השאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא. באף אחד מן הסיפורים לא מצוין אירוע או מקרה בעברו של מרלו אשר הפכוהו למריר וציני מחד, ועם זאת לוחם בלתי מתפשר למען הצודק החלש והנדכא.

במהלך העלילה התגלה מרלו כצלף קר רוח. בשיחה בינו לבין שוטר הבהיר מרלו את הפילוסופיה שלו לגבי האקדח שהוא נושא: "אף פעם לא היה לי 0.45. מי שצריך אקדח כזה גדול, עדיף שישתמש באת חפירה" (עמוד 42). מרלו מעדיף לוגר 0.38 והוא יודע להשתמש בו. ברגע מסוים באחד הסיפורים ("העד") נקלעו מרלו והחוקר הראשי של התובע המחוזי (ושותפו לשעבר), ברני אולס, לקרב יריות כנגד רוצח שכיר ידוע בשם פוק אנדרוז. אולס רץ קדימה ואילו מרלו, שפו מאחורי מחסה, שלף את אקדחו. אולס פתח באש "אבל האיש הגדול כבר התחיל ליפול. הכדור שלי ניקב את העורף שלו. אולס ירה לעברו בתשומת לב והאיש נפל, והכדור השישי והאחרון שלו פגע לאיש בחזה וגרם לו להתהפך במקום. ראשו פגע במדרכה בקול פיצוח מחליא" (עמוד 109).

תיאוריו של צ'אנדלר הם מעשה אומנות. כך כאשר הוא מתאר את הבחורה בסיפור הקצר "צרות הן המקצוע שלי": "היא לבשה שמלה מצמר ירוק בהיר וכובע קטן ומעוקם שנשען על האוזן שלה כמו פרפר. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה מקום לשכל ביניהן. היה להן צבע של אבן תכלת, והשיער שלה היה אדום כהה, כמו אש שנמצאת בשליטה אבל עדיין מסוכנת. היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות" (עמוד 24). כבר מן התיאור הזה ברור לנו הקוראים שצרות הן בדיוק מה שמחכה למרלו.

תחילה נכתבו הסיפורים באסופב כך שגיבורם אינו גיבורו הקבוע בספריו של צ'אנדלר, הבלש הפרטי פיליפ מרלו. בשנת 1950 שיכתב צ'נדלר את הסיפורים כך שיהיו לסיפורי פיליפ מרלו. עלילת הסיפורים עוסקת בחקירות שמנהל מרלו בלוס אנג'לס. זהו ספר מומלץ מאוד, במיוחד אם זהו הצ'אנדלר הראשון שנזדמן לכם לקרוא. אם התחלתם עד מהרה תקראו את כולם. לציניות שלו, למרירות לחוכמה ולכך שלמרות כל אלו לא התייאש מן האמון בבני האדם אין מתחרים. וכמובן גם להומור השנון והמיוחד של צ'אנדלר.

נ.ב
כמאמר צ'אנדלר: "אילו היו הספרים שלי טובים פחות לא היו מזמינים אותי להוליווד. אילו היו טובים יותר – לא הייתי בא".

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על צרות הן המקצוע שלי