אני חילוני ואין לי קשר בשום צורה ואופן לדת. והנה כאן בספר הזה שלקחתי אותו באקראי מתגלה לעיניי עולם בלתי-מוכר לחלוטין; עולם הישיבות וליתר דיוק החיים בפנימיה! של ישיבה, שגיבור הסיפור ששמו נחמן חווה אותה. נחמן הוא נער בן ארבע-עשרה ובבת אחת הוא נלקח מבית מנשפחתו האוהבת ואימו החולה. לעולם סגור ומלחיץ תרתי-משמע של חיים במחיצתם של נערים כמוהו. עולם חד-מיני שבו יש רק נערים רכים שמתחילים להתבגר במהירות עם הדחפים המיניים הכבושים של אוננות והומוסקסואליות ומצד שני יש בו מין נאיביות ושאיפה לטוהר...
נחמן רוצה שאמו החולה תבריא ומשום מה חושב שהאשם הוא בו ומעניש את עצמו בתעניות וצומות; למשל תענית שתיקה ותעניות אחרות שהוא ממילא איננו עומד בהן...
בלי קשר לסיפור עצמו שמובא כאן דווקא בצורה אמינה, האמת היא שלא אהבתי את כל הנושא הכללי שמתואר כאן; מדובר פה לדעתי באכזריות! לקחת נערים כאלה שרגילים לפינוק של משפחתם ולהכניס אותם למין מעבדה אנושית כזו שמבחינתי רק מתעללת בהם.
הספר לדעתי הוא דווקא מין עדות אנתרופולוגית על העולם המוזר הזה שבו לוקחים ילדים ונערים ופשוט שוטפים להם את המוח בסיפורים דמיוניים על צדיקים נסתרים ועל העולם
עד שהם מושפעים מהשטויות הללו, עד-כדי-כך שהם מאמינים בהן אולי בלב שלם אבל
הם למעשה יוצאים מישיבה כזו בסופו של דבר בלי שקיבלו שום כלים להתמודדות עם העולם המודרני המציאותי שהם חיים בו. (לימודי ליבה למשל...)
לכן יש פה אולי הצצה מעניינת מסוימת לאותו עולם שזר לרובנו. ניכר שהמחבר אכן בקיא בעולם הזה וגם התחנך בו. אבל אני אישית מאוד לא נהניתי מהספר הזה וליבי חמל על אותו נער אנטי-גיבור שנאלץ לחוות בו חיים קשים במיוחד לדעתי בצורה מיותרת לחלוטין.

באופן אישי,טעמתי ימים ספורים במקום פחות סיזיפי,
מתהדר בקורטוב אסטטי,וסימנים של מועקה כבדה עלו בזכרוני.
הסופר עושה חסד גדול עם המקום בו מתרחשים הארועים,ומעגל
ומשטח לא מעט פינות ובליטות שבמקור חודן ועוקצן עשויים לעורר חלחלה.
למרות שאיני בקי ברזי השפה החרדית ופניניה,קיימת תחושה של החמצה קלה בגישה החסכנית בהצגת השפה היידישאית והביטויים האופיינים לה,ונותרתי כמהה לעוד.
הספר מומלץ למביני עניין.

: נתקלתי בספר הזה בספריה העירונית, וגם ראיתי כמה תוכניות של דב אלבוים בחינוכית שהייתי צעירה, חשבתי שהוא דמות מאוד מעניינת שבא מהעולם החרדי ויוצא בשאלה ונהיה חילוני, יש בסופר הזה עומק חשבתי לנסות לקרוא על חיו כתלמיד ישיבה שמתלבט לגבי הזהות שלו. אכן קראתי את הספר על תלמיד בשם נחמן על הקונפליקט הזה לגבי מנהגים, דת ומין. הוא מתנזר חודש שלם מדיבור ומעוד תענוגות אחרים, ההתחלה הייתה מעניינת ואז פתאום איבדתי את זה בשלב כלשהוא. הרגשתי המון כעסים, והרגשתי שיש פחות סיפור אלא יותר הוצאה של מועקה, בבילותרפיה, כתיבה מתוך כאב, או כעס על העולם הדתי, ככה שהפסקתי לקרוא בעמוד ה100. ויש לי המון כבוד לסופר דב אלבוים, אבל הרגשתי שזה על גבול הטעם הטוב וזה חבל, כי הכתיבה שלו מעולה, אבל אין עלילה, חסר פן מסוים אלא ביקורת.

אלבוים ניחן בכושר כתיבה ובספרו הראשון "זמן אלול" בא הדבר לידי ביטוי ממשי. הספר עשוי היטב בשפה ציורית רהוטה. יש שיחבבו אותו במיוחד קוראים שידעו מעבר מאת העולם החרדי לצד האחר שכנגד. זמן אלול הוא מסמך נוגע, כנה ואמיתי לרגשות של נער בן ישיבה ש"חוטא" כביכול בחשיבה פעמים מחוץ למסגרת. מומלץ.