את "סימון והאלונים" קראתי בשבדית. את "אינגה ומירה" לקחתי בעברית וה-180 ומשהו עמודים, התרגום מאנגלית וכל זה ביחד עם העובדה שהכרתי את הסופרת ואת סגנונה בשפת המקור, עוררו בי את החשד שקיצרו פה את הספר. אם זה אכן כך, אקח אותו בשבדית בעוד כמה חודשים ואז הביקורת שלי תהיה אמיתית. אם הוא לא מקוצר אז הנה הביקורת: מריאן פרדריקסון יודעת לכתוב ולהכנס לעומק הדברים. מי שמכיר את התרבות השבדית הסגורה והלא כנה, יבין טוב יותר את הספר הזה ואת הדיאלוגים בו ואפילו יופתע מהחמימות והכנות שיש בו לפעמים. חברות בין שבדית לצ'יליאנית שמתפתחת כל כך מהר, זה בעיני מדע בידיוני ולכן נהניתי לראות עד לאן זרם דמיונה של פרדריקסון וכמה היא פתוחה ורגישה לאחר, למרות שהפטריוטיות השבדית ניכרת בשני הספרים שלה בצורה ברורה. הייתי מנחשת שפרדריקסון אהבה מהגרים כל עוד הם הופכים בסופו של דבר לסוג של שבדים. יש פה סיפור הגירה, סיפורי אהבה, סיפורים מזעזעים על פינושה הרודן הצ'יליאני שטבח ועינה את בני עמו וכמובן כמו בכל סרט פעולה אמריקאי שאמריקה בסוף מצילה את העולם, פה שבדיה המושלמת מצילה את העולם. הגישה הזאת פחות מדברת אלי, מה גם שחייתי בשבדיה ואי אפשר למכור לי אותה עטופה בעיטפה ורודה מרשרשת, אבל פרדריקסון כן יודעת לספר סיפור, להכנס לעומקים פסיכולוגיים והיא כן מעלה לגבהים הנכונים נושאים כמו אהבה, חברות וכנות, מה גם שדווקא אלו הם לא הצד החזק של השבדים, אבל זה לא המציאות אלא רק ספר והספר, גם אם הוא "מקוצר", הוא ספר טוב וראוי לקריאה.