ביקורת ספרותית על בגן הזיכרון מאת יואנה אולצ'ק-רוניקר
ספר לא משהו

---

ספר "משפחתי", מלא אנקדוטות,לחברי המשפחה בלבד או למציצנים.
קראתי את העמודים הראשונים והם היו אותנטיים,יוצרים איזו סקרנות על משפחה יהודית בוינה שהסבא רבא היה רב ( חרוז).
ואז התחלתי לצלול בגינאולוגיה ( ענף יוחסין), של משפחה,שמוצג בקירעי תמונות וסצנות,חלקן אינטימיות לבעלי ענין, קרי, בני המשפחה האמיתיים.
למשל חשוב שסבתה אחת נפטרה מחסימת מעיים כי אכלה הרבה גרגרי פטל ועוד נתונים אקלקטיים כאלו.
חשבתי כי כל דף מייצג סיפור או רומן שלם, כמו הנכדה ליוצאי שואה שמביאה בשנות השבעים, גרמני הביתה.( הסבתה שמחה לקראתו ואומרת כי סוף סוף תוכל לדבר גרמנית).
סצנה זאת נקטעת ואנו מוחזרים לתחילת המאה העשרים בורשה.
לרגעים הרגשתי כי אני מציצן.תאמרו הלא כל קורא הוא מציצן במהותו ולא היא.
קורא, אמיתי בספר כתוב היטב הוא שותף לחוויה, לדמות, לעלילה ולרגשות של הגיבורים או שלו. מציצן הוא האדם שאומר אולי בתרבות "פולנית", " נו גברת X שינתה שוב את התיסרוקת, מתי היא תתחתן?"
הפסקתי את הקריאה באמצע כי כשל כוחי ובשפה כלכלית אומר : יחס עלות תועלת הוא שלילי לגבי.
אולי הספר מתאים לאלו שהתרבות הזאת קרובה לליבם, וזה מעורר בהם משהו.
בספר כזה היה צריך להתמקד בכמה דמויות ודרכן להביא משפחה ותקופה.
דבר אחרון. בכלל קשה לכתוב ולקרוא סאגה משפחתית. הדוגמה הקלסית לכך היא "מלחמה ושלום" של טולטוי. גם היא מביאה תקופה, הגיגים , ודמויות.
אבל מה אנחנו משווים.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על בגן הזיכרון