ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר טוב

---

אינוביל היא עיר מיוחדת. כמו בכל עיר תושביה עובדים, ומבלים, מקימים משפחה, ומנהלים קשרי חברות. כמו בכל עיר הם מנהלים את חייהם בהתאם לאופיים ולמצבם הכלכלי והחברתי. אבל שלא כמו בכל עיר, הם גם יודעים בדיוק מתי החיים הללו שהם מנהלים יסתיימו. כל תושב בעיר זכאי לגלות את התאריך שבו ימות. אין דבר שהוא יכול לעשות כדי למנוע את המוות הזה, ולא כדי להקדין או לאחר את בואו. הוא רק יכול להתכונן לבוא היום. הוא גם יכול כמובן לבחור שלא לדעת, אבל גם בחירה כזאת, היא בחירה, וגם אדם שבחר שלא לדעת את יום מותו, שונה מהותית מתושב עיר אחרת שלא עמד בכלל בפני האפשרות.

דרך תושבי העיר, ואנקדוטות שונות הקשורות בהם, בחייהם ובגישתם למותם הצפוי מראש, מביאים אותנו המחבר טושה-גפלה, והמספרת דורה מאטר לחקור ולחשוב על אפשרויות תגובה ופעולה שונות. מי שנלחץ, מי שנרגע, מי שמנסה לנצל כל דקה, ומי שנגרר לחוסר מעש. אלה שיוצאים מדעתם, ואלה שנגררים לסוגים שונים של קיפאון. מי שמכחיד ומדחיק, ומי שחי במודעות מלאה. בני הזוג שיודעים שיחיו יחד לאורך חיים, החברות שיודעות שימותו באותו היום עצמו, ולמולם – אלה שיוודעים שיקריהם יאריכו ימים הרבה אחריהם. ריבוי המקרים השונים והאפשרויות השונות אינו משנה בכהוא זה את המסקנה העיקרית אליה מוליך אותנו הספר – ידיעת יום המוות היא בהכרח דבר רע.

נראה כי מחבר הספר שותף לדיסטופיות נוסח אסימוב שמסקנתן מה שיש לנו היום הוא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות, ואם דבר מה אינו בידינו או בהשגתינו, זה בהכרח משום שהוא רע, ושהשגתו תגרום לחיי האדם להיות רעים יותר, ולא טובים יותר. היות והמצב הקיים הוא שאין אדם יודע יום מותו, זה גם המצב האידיאלי והטוב. הספר הוא חילוני, והתפיסות שבתשתית הדברים היא בעיקרה חילונית-פילוסופית, עם כמה נגיעות דתיות-נוצריות. עולמו התרבותי והרוחני של המחבר אינו מעוגן בתפיסות היהדות, אינו שואב משם מאומה, ולמעשה ניכר כי אינו מודע בכלל לדברים שיש ליהדות לומר בנושא. בניגוד לספרו "עולם הסוף", העיסוק במוות בספר הנוכחי מתמקד בעולם הזה בלבד. אין הישארות הנפש, ואין עולם הבא. המוות הוא הסוף, ואחריו אין כלום רק חידלון גדול. החידלון הזה משפיע על ההתנהלות שלפניו בהרבה דרכים שונות.

למרות כל מה שנאמר עד כה, לדעתי עיקר הספר אינו עיסוק במוות וביחס למוות. עיקר הספר הוא עיסוק באהבה וביחס לאהבה. כל סוגי האהבה מועלים אל פני השטח, ונערך עליהם דיון, לעיתים לאור המוות, לעיתים בצילו, ולפעמים בלי שום קשר אליו. אהבה רומנטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת בני משפחה ואהבה בין חברים. וגם אהבה למוזיקה.

המוזיקה מופיעה לא רק בשם הספר. היא חלק מהותי מהספר כולו. גיבורת הסיפור, ודמות המספרת מזהה אנשים בעזרת קטעים מוזיקליים. בהמשך היא הופכת להיות "תקליטנית הלוויות" שהעומדים למות בוחרים כדי שתשדר לעולם את בחירותיהם המוזיקליות בעת שיובאו למנוחת עולמים. את רוב השירים המוזכרים בספר לא הכרתי, כך שמבחינתי האזכורים הרבים רק הוסיפו לתחושת הניכור וחוסר המציאותיות של העלילה כולה. לטובת הקוראים הרבים והטובים שאינם מכירים את המוזיקה, יש אתר אינטרנט המציג את "פסקול הספר", אבל האזנה לפס הקול הזה רק הגבירה יותר את תחושת הזרות והניכור שלי, מול הרמוניות וטונים שאני לא מורגלת בהם.

ובשורה התחתונה: הספר מעניין, זורם וקריא. לקראת סופו הוא זולג לו אל מחוזות הקיטש, ולכן אפשר לומר שהוא טוב בשמונים אחוזים. נראה כאילו לקראת סיום המחבר לא הצליח לסגור כראוי את הקצוות ולהביא את הספר לידי גמר, ומצא את הפיתרון בשמאלץ מתקתק שאולי יוזיל דמעה, ובתקווה יביא את הספר גם אל האקרנים. אבל עם הפגם הזה אפשר להתמודד בקלות. העלילה עשירה דיה בדמויות וברעיונות, והקורא יכול לסגור את הספר, ולהמשיך משם ואילך כיד הדימיון הטובה עליו.


והערה קטנונית: "מוזיקה" היא מילה שבאה מהשורש "מוזה" ועל כן התעתיק בעברית לא יכול להיות "מוסיקה". עורך לזון טוב היה אמור לדעת את זה ולשנות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה