אסתטיקה של מוות
לבטח, אתם מכרים את הפטיש שלי לספרים העוסקים ביצירת אמנות. הביאו לי ספר שבמרכזו יצירת אמנות מעוררת השראה, וקניתם את עולמי.
לכן שמחתי כשמצאתי, את הספר תמונות בתערוכה של ד מ תומס, מונח לצד הדרך, ומכריכתו מבצבצת תמונת הצעקה של מונק, אחת מיצירות המופת באמנות המאה ה-20, שהפכה לאייקון תרבותי באופן בו היא מבטאת אדם במצוקה החווה לחץ המאיים על נפשו, הגורם לו לשיגעון ולזעקה איומה, המהדהדת בתוך ראשנו וממאנת להרפות.
הסיפור מתחיל בשני רופאים עמיתים למקצוע, בלורנץ הסובל מכאבי ראש מתמשכים, הנשמעים כסימפטום הצעקה של מונק, המבקש מעמיתו למקצוע, גאלבסקי, לו הכשרה בסיסית בלבד בפסיכואנליזה, לסייע לו בהקלת מצוקותיו הפיזיות שמקורן קרוב לוודאי בטראומה מהעבר. לשני הרופאים קשר מהעבר. לורנץ היה רופא באושוויץ, מי שניצב על הרמפה ובהינף אצבע גזר, חיים ומוות, וערך ניסויים הזויים בבני אדם. כעת הוא נפגש, עם הרופא שעבד במחלקה "הרפואית " שלו, כאסיר יהודי, צ'כי וקומוניסט. עכשיו הסוהר מפקיר את נשמתו המעוותת לחסדי האסיר.
האם טיפול פסיכואנליטי בנפשה של מפלצת אנושית יצליח להסביר את בפתולוגיית הרשע? כיצד המטפל כקורבן יתמודד עם חזרתו לטראומה הבלתי נתפסת. האם זיכרון הטראומה של הקורבן והמענה יאפשר התבוננות מבינה וסלחנית, או שהזיכרון הטראומה יציף שדים ומפלצות מהעבר?
שני הרופאים במהלך הטיפול חולקים ביניהם זיכרונות מעברם האפל, באופן שגרם לי מבוכה גדולה. מול זיכרונות גאלבסקי היהודי למשפחתו אליה הוא נחשף כגופות נטולות חיים המעידות על ייסורים בדקות חיים אחרונות, עולים זיכרונות אחרים ביזאריים, היוצרים לסיפור נקודת מבט שונה, מוקצנת ופורנוגרפית לתיאור הסבל האנושי, שאחד מביטויו היא קלגסית נאצית.
הקלגסית הנאצית מתוארת בצורה מבחילה: "הם רצו להשתעשע מעט. אירמה גריזה הופיע, מנופפת בשוט שלה: בלונדינית, מלאה, מהממת ביופייה, לבושה בחליפה בצבע קרם ... יצור מעולם אחר. הנחתי שעמדה לצאת לבילוי עם דוקטור מנגלה, אבל בינתיים נשאר לה זמן מה להרוג."
תחושות הגועל והסלידה שעלו בקרבי במהלך הקריאה, לוו בהשתאות מהאסתטיקה בכתיבתו של תומס, המתכתבת עם מכמני תרבות המשולבים בתוך העלילה, כמו אזכור יצירת שוברט, העלמה והמוות, או השאלת שם הספר מהיצירה המוזיקאלית תמונות בתערוכה של מודסט מוסורגסקי וכמובן ההתכתבות עם יצירותיו של מונק והצעקה בפרט, באופן שסמלי התרבות מהווים חלק מאווירת המוות והטראומה בספר, ומענקים לו עוגני תרבות נשגבת, כניגוד אבסורדי, או גם כהשלמה לברבריות האנושית, כפי שבאו לביטוי בליווי נגינת התזמורות את ההולכים למות במחנות.
תומס, יצר בקרבי מגוון תחושות סותרות ומבלבלות, שגרמו לי להבין כי חמלה ורשע מתקיימים ברצף התנהגויות שברירי ובעייתי, ובנסיבות מסוימות, אחדים מאתנו יחשפו את הצדדים הרעים שבאישיותם. על כן תמונות בתערוכה, אף שהוא ספר קשה, הוא מאתגר ומעורר להתבוננות וחשיבה, כפי שאמורה להיות אמנות טובה, המציגה לנו זווית התייחסות שונה ומעניינת לנפש האנושית.
אפילוג
לקראת סיום קריאת הספר, ובמהלך כתיבת הביקורת, נפטר אחד מקרובי משפחתי שאיתו לא נשמר קשר, אירוע שגרם לי לעצבות מצמיתה. הרגשתי שכעת הפכתי בתוכי לאיש מתמונתו של מונק, באופן שגרם לי להבין שלא פעם בדיית יצירת אמנות חוברת בצורה מפתיעה ולא צפויה למציאות החיים.
