כריסטינה ו/או/ לורן / שתיהן חביבות.
כן, הן כותבות סקס ולא מתנצלות, השאלה מה יש מעבר.

קראתי את מנוול יפהפה וחיבבתי, למרות הכל.

אבל כלום לא משתווה לאהבתי לספר שלהן שלא תורגם לעברית:
Josh and Hazel's guide to not dating
ציפיתי להאבק באנגלית ואומנם חיפשתי כמה מילים במילון, אבל סיימתי אותו תוך שבועיים
ונהניתי מכל רגע.
תודה רבה לחברה שהמליצה עליו בפייסבוק, הוא מרענן, רומנטי, משעשע והייזל אדירה.

כבר חשבתי לקנות את Roomies באנגלית, ומה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי שהוא תורגם.

אבל אוי, טיפה התאכזבתי.
הולנד דלוקה על נגן הרחוב שמנגן על גיטרה בתחנת הרכבת.
האמת שהיא קצת אובסס: היא באה במיוחד לראות אותו מופיע,
סיפרה לכל חבריה ואפילו צילמה אותו קצת בפלאפון.

כשהוא מציל אותה משיכור שתוקף אותה, חייהם מצטלבים.
קלווין מתגלה כבחור אירי נחמד, ומסתבר שלא שוהה חוקית בארה"ב.
כשדוד של הולנד- במאי של מחזמר להיט בברודווי צריך נגן להצגה שלו,
הולנד מזהה הזדמנות לעזור לכולם.

אז הולנד וקלווין מתחתנים.
לכאורה הבל בסדר: הוא משתלב נפלא במחזמר ומתגלה ככוכב.
הם נהנים להכיר זה את זו והוא לא באמת צריך לדעת כמה היא שרופה עליו, נכון?

לכאורה בסיס טוב לרומנטיקה בטרופ הידוע נאלצו להתחתן ואז התאהבו.
אבל כשקלווין אומר להולנד כל הזמן כמה הוא מחבב אותה, כשכל כך טבעי ונוח להם ביחד,
אין באמת עניין ומתח מיני.
לא חיכיתי שהם יהיו ביחד, הכל היה צפוי.

הספר נחמד, אבל סטנדרטי וחסר להט.

מתנת כוכבים/ ג'וג'ו מויס
The giver of stars
הוצאת ידיעות אחרונות/ ספרי חמד/ פרוזה
בתרגום דנה טל

אליס רייט עשתה פדיחות. קצת שתייה וחברים מזיקים, וההורים שלה תקעו אותה בבית לתפור ולקשקש עם גברות נכבדות על כוס תה.
כשבנט ואן קליב מגיע עם אביו (ותזכרו את האבא הזה) לסבב עסקי מאמריקה, אליס מוקסמת מיופיו הזהוב ומההזדמנות להמלט מהכלא המעונב באנגליה. בנט מתאהב בעלמה העדינה והאלגנטית ועד מהר הם מחליטים להנשא.


אחרי החתונה הם מפליגים לאמריקה, חולקים תא בספינה עם האב ומגניבים נשיקות בסתר, ואליס לא יכולה לחכות לממש את נישואיה.
אבל אז מסתבר שבנט ואביו גרים בעיירה הנידחת בייליוויל בקנטקי המאובקת, הבית שלהם מלא בובות וחרסינה של האמא המתה- שרוחה עדיין מושלת בבית- וחדרם צמוד למר ואן קליב וביניהם חוצץ קיר דקיק. כולם תוהים מתי יהיה לאליס ובנט תינוק, אבל זה לא הולך לקרות אם בנט מסרב לגעת בה.


אליס חשה שוב כלואה ומדוכאת. בישיבת עיירה בלתי נגמרת מועלה רעיון ספריית סוסי המשא של המחלקה לקדמה, בעידוד אשת הנשיא גברת רוזוולט. מחפשים ספרניות שיחלקו ספרים לבתים מרוחקים, כשהן רכובות על סוסים, ואליס מפתיעה את כולם ואת עצמה ומתנדבת לפרויקט.


מרג'רי אוהייר מנהלת את הספרייה. היא לא אוהבת אנשים ומדברת בעיקר עם הפרד שלה. אוהבת שקט ואת הטבע וגם את סוון גוסטבסון, אבל היא לא הולכת להגיד לו את זה או להתחתן איתו. אביה היה ידוע לשמצה כמוכר אלכוהול אלים ואכזרי, והזכרון היחיד הטוב שלה ממנו היה הידיעה על מותו.


יחד עם מרג'רי, אליס, בת', איזי, סופיה וקתלין יגיעו חומרי קריאה לכל העיירה, אבל זה לא מונע את השנאה והכעס של ואן קליב האב כשאליס מחליטה למרוד וכשפרשת רצח עומדת למשפט.


אני תמיד אתן צ'אנס לג'וג'ו מויס. לא כל הספרים שלה משתווים לקסם של ללכת בדרכך, אבל אני זוכרת לה אותו. הספר הזה אחד היפים שלה.
כן, הוא היסטורי ופוליטי אבל גם כיפי. ויחסית לספר על עיירה שמרנית בשנות ה-30 הוא עוסק הרבה ב.. ובכן, סקס.
אין םירוט או תיאורים, חלילה, רק כלה צעירה שמשתוקקת להתקרב לבעלה ולא כל כך מצליחה.


מויס כותבת דמויות סימפטיות ובא לך להאבק בשבילן ולשמוח איתן. מומלץ מאוד, עם סוף אדיר.
וספר כחול קטן, שגם הוא בטח רב מכר.

ויולט מקובלת, בית הספר לא היה בעיה מבחינתה, עד שאחותה נהרגה בתאונת דרכים.
עכשיו היא הולכת ליועצת, דבר שלא ממש עוזר.

פינץ' תמיד היה מוזר, וכועס, ולא צפוי. מופרע כזה שתמיד רב ומסתכסך ומושך אש.
מצבי הרוח השחורים שלו מושכים אותו למטה והוא נמחק ושוקע באפלה.

אז זה לא מפתיע ששניהם נפגשים על גג בבית הספר.
אבל מי רוצה באמת לקפוץ? ומי הציל את מי?

הספר מורכב ומעניין, והדמויות- ובמיוחד פינץ'- מושכות.

ספוילר:
לקראת הסוף הצטערתי והתקוממתי.
אבל המציאות לא ורודה והאהבה לא מרפאת הכל.

מומלץ לקריאה לא קלה.

אני לא חובבת ישראלי, ובחיים לא אטוס להודו, אבל
הספר כתוב טוב וקולח ובעיקר מקורי.
שרי שביט משחקת עם השפה באופן מגניב ביותר.
והודו נפרשת על כל טירופה וג'יפיותה.

מלי נהדרת, כנען גרוס (= "אדון חוקר") הורס
והסודות המשפחתיים והתעלומה של הספר מושכים ומעניינים,
רק חבל - וזה ספוילר קטנטן -
על המתח המיני המבוזבז.

כולל ספוילרים, נא לקרוא בזהירות:

קלואי וסיימון זה לא. אין שם רגש והוא לא באמת שם עליה.
בלייק מקסים והאנה המפונקת בכלל לא ראויה לו.
אז היה לי ברור מההתחלה מי באמת צריכים להיות ביחד.

והם טסו לאירופה, ושם במזרח היבשת ממש סיוט להתנייד ולנסוע ברכבות,
עם כל הצפיפות, השיכורים, האיחורים, הרעש והריח (זה באמת ככה גם כיום?).
אבל אז הגיע ג'וני ריינבו. וכמה שהוא מושך, ומסתורי ושר מקסים.
ומאז אסון יפהפה לא שנאתי ככה זוג וכל כך לא רציתי שהם יהיו ביחד.
כי קלואי נהדרת והוא משקר לה, ומסתיר, ועם הסמים וההרס העצמי,
ברור כמו שאמרו בעובדה עם אילנה דיין- ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

מעצבן קצת שלא באמת גילו לנו מה הרקע שלו ומה הסיפור האמיתי.
ולהיתקע בחושך בטרבלינקה זה סיוט מכל הבחינות.
אבל הספר לא כזה שואתי והוא משלב גם רומנטיקה נחמדה,
כי החלק האחרון נחמד נורא והסוף נפלא ומישהי תפסה שכל.

אז מומלץ וקריא והסוף מפצה.

קראתי וסיימתי אותו ביום כיפור, מה שהתאים מאוד.
והוא כל כך אנושי וחם ומלא תקווה,
אז התעלמתי מהעובדה שאובה בכלל לא נחשב קשיש,
ושהספר צפוי וקצת שקוף ושמאלצי, ונסחפתי עם ה- Feel good book שהוא.
וכמו ששרה הזמרת ג'ול: "In the end, only kindness matters".

כן, הוא קומיקס. ואני כבר גדולה, והציורים מכוערים.
אבל אוי, כמה שהוא מצחיק.
צחקתי עד דמעות (ממש), והוא גם מביא תיאור כל כך אמין לדכאון ודחיינות
שאנשים שעוסקים בטיפול צריכים לקרוא.
אז אני ממליצה בחום. ו- for the record- זה קומיקס למבוגרים.

כולל ספוילרים חמורים ביותר!
אל תקראו אם אתם לא רוצים לדעת את הסוף. ראו הוזהרתם.


כמה שאני בכיתי. סיימתי את הספר ביום הזיכרון ויחד עם כובדו של היום לא הפסקתי לנזול ולנטוף.
הספר קולח, יפה ומעניין אבל אוי, הסוף...

לואיזה= לו קלרק נשכרת כמטפלת של ויל טריינר המשותק, ומגלה שהיא אמורה לשמור עליו שלא יתאבד,
עד תום התקופה שקבע עם הוריו- שישה חודשים בסופם יטוס לשוויץ להמתת חסד.
לו לוקחת את העבודה כאתגר חייה: לגרום לוויל לרצות לחיות וחושבת כל הזמן על פעילויות ואתגרים,
חוויות שיגרמו לו לרצות להישאר. ובדרך כמובן מתאהבת בו.

מערכת היחסים בין השניים עוקצנית ומצחיקה, ויל מושווה ע"י לואיזה לפרופסור היגינס מ"גבירתי הנאווה",
מרחיב את אופקיה לעולם, גורם לה לרצות לעוף מהבית, לרצות ללמוד ומשחרר אותה מטראומה בעברה.
המשפחה של לואיזה, יחד עם הסבא המנותק, האחות שנכנסה להיריון, העוני והמצב הקשה
נשארת חמה וחמודה בעיקר יחסית למשפחה הדיס- פונקציונלית של ויל
שקרועים בין האהבה אליו והרצון שלו לסיים את חייו.

וזה בעצם העניין: חיים או בחירה, או כמו שאומרים בארה"ב: Pro life or pro choice. ו-ויל בוחר.
הוא תלוי בלואיזה והמטפל שלו נתן בהכול וסובל תמידית ממחלות וכאבים,
ואני מבינה שזו הבחירה והחיים שלו והיא נתונה בידו, זהו הכוח האחרון שנותר לו,
אבל הוא לא יכול היה למות אחרי עוד כמה חודשים אושר עם לואיזה?? לנשק אותה, לרקוד ביחד (גם עם כסא הגלגלים)...?
הספר והגיבורה כל כך אופטימיים ומלאי חיים, שהאמנתי עד הסוף שיהיה בסדר, הסוף הטוב הרומנטי הרגיל.

כמו שהא אומרת לאחותה: "אמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה לא הספיק",
מה שהופך את ההחלטה (גם) לדחייה רומנטית. ואני לא מבינה את זה.
אם הוא כל כך רוצה למות, הוא לא יכול היה להיות קצת מאושר לפני?
ולמי אכפת שבסוף הוא נתן ללואיזה כסף ללמוד ולשכור דירה לבד,
ושהיא נוסעת לחופשת החלומות בפריז?

הספר נותן לוויל את הזכות לבחור ולסיים את הסבל. זו בחירה צודקת, אבל ממש עצובה.

אני חולה על הספר הזה. באמת. אחד הספרים החמודים שקראתי, בעיקר לנוער.

אליזבת מקבלת מכתבים. מעמותות כמו אגודת האמת לאמיתה (מלחיץ ביותר) ואגודת המסתורין המסתורית, מכתבים שאומרים לה שהיא לא שווה, שהיא לא תצליח, שמי ירצה אותה. יחד עם ההתכתבות עם כריסטינה מבית הספר השכן (מכתב על נייר אמיתי, ישמור השם) ופתקים על המקרר מאמה העסוקה, נוצר רומן מכתבים מקסים.

אומנם העלילה לפעמים מופרכת (קרקס? באמת?) וסיליה (החברה הטובה) מעצבנת, והמשפחתולוגיה מתוסבכת והקטע העצוב ממש ממש עצוב; אבל התלונה העיקרית שלי היא ששם הספר והכריכה לא תואמים ומשווקים נכון את מושלמותו, וזה לא משנה כי התובנות הרגישות של אליזבת, הרומנטיקה, ההתבגרות הכנה והאמינה [סוף- סוף מתבגרת שלא מתדרדרת לאלכוהול, סמים ושת'] והחברות החדשה שנוצרת מפצים על הכל. והסיבה למה אליזבת אוהבת לרוץ כמעט גרמה לי לשקול את זה בעצמי (לא באמת).

הספר רומנטי ומתוק ומצחיק. אליזבת מקבלת מכתבים ובסוף היא גם עונה להם ומראה כמה היא התבגרה וכמה יש לה להציע. כמו לספר הזה.