ביקורת ספרותית על ללא שולחן עגול - המשאים והמתנים לשלום עדות ולקחים 1919 - 1979 מאת משה ששון
ספר טוב

---

עדיין לא סיימתי לקרוא את ספרו של ששון אבל כבר מראשיתו, מדברי הפתיחה של ספרו, יש לי מן הרגשה שישראל נושאת על גבה מן גבנון שכזה , שבגללו עלינו להיות מחוייבים עד אין סוף לעשיית
שלום, למה?
למה ישראל היא זאת שצריכה לבוא על ארבע ולהתחנן לשלום?
האם שלום הוא רק אינטרס ישראלי?, למה הערבים לא יפיקו שום תועלת במידה וישרור שלום בינינו לבינם?
מכאן גם הדרך קצרה כדי להאשים את ישראל בסרבנות, הלוא זאת הדרך בה פועלים אירגוני השמאל הONG למיניהם,שמטרתם, לערער את הלגיטימיות של מדינת ישראל.
ישראל נמצאת במלחמת קיום בלתי נפסקת , האחת חמה, רותחת, כל כמה שנים, אבל השניה, לדעתי מסוכנת מהראשונה, חותרת מתחת ליסודות הקיום של המדינה בכך שהיא מפתחת ומרחיבה את מעגל האיבה כלפי המדינה תוך כדי ערעור על מידת הצדק של עצם קיומה.
אלה האוחזים הדרך זו, שגם לא מעט ישראלים משתפ״ים, עוזרים להם בכך, כאשר בין מסכת הטיעונים המרכזית נמצא הטיעון, שישראל איננה עושה דבר כדי להגיע לפתרון של שלום בסכסוך הישראלי- ערבי, אוהישראלי- פלסטיני.
למרות שששון מוכיח בספרו את ההפך הגמור, בפרק זמן של חמישים שנים, ישראל יצאה לא פעם ביוזמות לפתרון הסכסוך- כאשר המוטיב המרכזי שכל הצדדים יביאו לשולחן את כל הבעיות אבל לא יבואו למשא ומתן עם תנאים מוקדמים!
זאת היתה דרישה ישראלית חוזרת ונשניית, שלא פעם נדחית על ידי מדינות ערב, כזריית חול בעיניים.
כמו שטענתי בפסקה הראשונה, למה ישראל היא זאת שצריכה לשאת את מטען האשמה בכל, בזמן
שהסרבנים האמיתיים היו הערבים, כל יוזמה לפתרון של בעיית פלסטין, נידחה על ידם, והם גם אלה שיזמו את מלחמת 48, הנכבה שלהם.
הערבים ( מדינות ערב) , היו גם אלו שיזמו את הסיבוב השני, השלישי, הרביעי, וכך הלאה.
אז למה לכל הרוחות אנחנו צריכים לרדת על ארבע ולהתחנן לשלום?

» ביקורות נוספות של tuvia
» ביקורות נוספות על ללא שולחן עגול - המשאים והמתנים לשלום עדות ולקחים 1919 - 1979