“הייתי בת שבע עשרה או בת שמונה עשרה כשהייתי אצל דודים שלי והגעתי באקראי למגזין תרבות ואמנות שאני אפילו לא מצליחה לזכור את שמו, וקראתי בו סקירה ארוכה ומסקרנת על ספר שנשמע לי מעניין מאוד. משהו על מסע אלגורי בין ערים מדומיינות. עברו כמה חודשים, לא זכרתי את שם המגזין, לא את כותב הסקירה, לא את שם הספר ולא את הכותב שלו, אבל גיליתי בחנות את "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו ורכשתי אותו, וזה היה הוא. מסע קסום ואלגורי בין ערים מדומיינות שמקובצות לפי עקרונות וכל אחת מעלה רעיון על מגורים, על אנשים, על האנושות, על יופי, או על נושא אחר.
שלושים שנה ויותר עברו, הספר ההוא נמצא עדיין אצלי, כרוך בטפט שקוף להגנה, וזאת למרות שהקסם שהוא נקרא בעשור השני לחיים כבר הלך למקומות אחרים, וכל הזמן הזה מנקר לי בראש שאני צריכה לקרוא ספרים אחרים של אותו סופר, כי... לא יודעת למה, כי ככה. מצד שני לא עשיתי איזה ניסיון אקטיבי לחפש אותם בחנות ספרים או בספריה או באתר כלשהו. סתם שמתי מין רשימה אמורפית של "פעם צריך". אז פעם הגיע, כי לפני פסח עשיתי סיבוב בספריית התחנה הקרובה שהתעשרה לפתע במגוון ספרים מפתיע, והיה שם הספר הזה, עם שם סופר שהבקיע מהעבר הרחוק.
הכריכה של הספר שהגיע אלי היא בגווני כתום משום מה, ולא בצבעים שמופיעים כאן, אבל האיורים שעליה קיימים והם גם אינדיקטיביים מאוד. התמונה מימין למעלה רומזת על הסיפור הראשון במקבץ, הלא הוא "האביר שלא היה ולא נברא" ומתאר צבא אבירים שאחד מהם הוא שריון לבן שעוטף כלום למעשה, אבל הוא פעיל מאוד. כלומר לוחם מאוד, ועם זאת לא אוכל ולא ממלא את שאר צורכי הגוף. התמונה מימין למטה רומזת על הסיפור השני במקבץ, "הרוזן החצוי", והוא מתאר אדם שנפצע קשות במלחמה ונותר חצוי כמעט לגמרי, מעין גירסה של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. התמונה השמאלית מתארת של הסיפור השלישי, שהוא למעשה נובלה ארוכה על גבול הרומן ונקראת "הברון המטפס". הסיפור "הברון המטפס" מתחיל במשוגת נעורים של בן למשפחת אצולה שהחליט שהוא גר על העץ ונשבע שכף רגלו לא תדרוך על האדמה, מה שיכול לקרות במשפחות הכי טובות, הופך להיות עיקרון בעל יעבור ומדד לחיים שלמים על עצים.
קאלווינו כותב פנטסיות סטיריות. זורק את הגיבור עם נתוני פתיחה מוזרים, ואז בודק מה קורה עם זה הלאה, ומקצין ככל שהדימיון שלו מאפשר לו. בכל אחד מהסיפורים המספר הוא דמות משנית בסיפור, מספיק קרובה כדי לדעת כל מה שקרה, מספיק רחוקה כדי להישאר ברקע ולא להישאב לתוך העלילה והמאורעות עצמם. הרוח של "הערים הסמויות מעין" נמצאת בכל אחד מהסיפורים, בתיאורי המקומות בהם מתרחשת העלילה, וגם בכך שמדובר למעשה באלגוריות. אלגוריה למה? אין כאן נמשל חד משמעי, רק חומר גלם למחשבות המשך של הקורא.
כמו עוגת מצות טובה - לא כדאי לקחת את הכל בבת אחת. לפרוס למנות קטנות ולקרוא כמה עמודים מדי פעם. ככה עשיתי, ועכשיו נותר לי רק לתהות אם לקחת את הספר חזרה לספריית התחנה שם מקומו, או שמא להשאיר אותו כאן בבית לקריאה חוזרת.”
