אישה פצצהענת ברקו6התחלתי לקרוא את הספר הזה כי תמיד מעניין אותי לדעת מה בנפשו של אדם, גם אם הוא רוצח. אבל היה לי קשה, היה לי קשה כי הגברת שכתבה את הספר מתבטאת בצורה איומה כלפי נפגעות תקיפה מינית ולא בא לי לתת לה במה בצורת קריאת הספר שלה. היה לי קשה, כי בין השורות, בין ציטוט אחד למישנהו של המרואיינים, היא הוסיפה הערות מתנשאות. היה לי קשה, כי הספר מיצה את עצמו הרבה לפני שהגיע לאמצע, פשוט כי הספר הוא הקאה אחת גדולה של כל המחקר שלה למקום אחד וחוזר על עצמו. כולם אומרים את אותו הדבר. תימצות הספר (זהירות ספוילר קל): מי שנשלח לעשות פיגועים הם ילדים נשים וכולם קורבנות מעמד האישה אצל הפלסטינים מקומם ומזעזע אישה לא אמורה להיות מחבלת מתאבדת זה תפקיד של גברים ואמונה מאד חזקה ועיוורת בגן עדן. אלה הדברים שכל המרואיינים חוזרים עליהם, אין חידוש. אחרי כמה ראיונות זה כבר משעמם.
לפני ואחרי בבני ברק סיטיאביטל ז'נט קשת7אני תכף מסיימת את הספר ומאד נהנתי לקרוא אותו. האוירה בספר היא כמו בסיפור האסופית למי שאהב את הסדרה של לוסי מוד מונטגומרי. והסיבה שהספר יוצר אצלי את האוירה הנהדרת הזאת נעוצה בעובדה שמדובר בחיי קהילה, בדיוק כמו בסדרת הספרים שגם שם העלילה היתה בתוך קהילת הכפר אבונלי. בהרבה מובנים הרגשתי שהספר נכתב עלי, הדמות ליאה ואני עברנו דברים דומים, בני הזוג שלנו דומים, המחשבות, הרגשות. מאד הזדהיתי. אומנם אני לא חזרתי בתשובה, אבל גם אני מצאתי את עצמי במעין עולם מקביל לעולם החילוני, עולם דמיוני שבניתי לעצמי, עם חוקים וחלומות משלו. הרחק מכל הבלאגן של הקיום השטחי... אולי לא רק אני. המחשבות והזכרונות שצפים בספר מאד דומים לצורת המחשבה שלי, שהיא כמו גל, קדימה ואחורה, עבר, עתיד, מעט הווה... ואולי כך בעצם עובדת המחשבה אצל כולם. פשוט כייף לקרוא על דמות שהיא כמוני. ואני לא מאמינה שהיא בדיונית. בעיני כל דמות כל ספר, מבוסס על המציאות. ורק מי שכתבה את הספר תדע :)
סיפור כתוב במניפהליסה סי2אתמול התחלתי לקרוא את סיפור כתוב במניפה של ליסה סי, והתאכזבתי קשות מהעם הסיני בגלל המנהג המזעזע שלהם של קשירת רגליים. תמיד חשבתי שהחוכמה הסינית היא חוכמה מיוחדת ואמיתית, שהרפואה הסינית והדיקור הסיני הם משהו מדהים... אבל איך אוכל להאמין לרפואה שלהם ולדיקור שלהם כשהם עשו משהו ככ חולני מבחינה רפואית? למי שלרוצה להבין על מה אני מדברת שירשום בגוגל "קשירת רגליים" "רגלי לוטוס"... החלטתי לא להמשיך לקרוא את הספר מכיוון שבשבילי קריאת ספרים היא לשם הנאה (אם אני לא במסגרת לימודית שאז זה חובה) ואני לא מסוגלת להנות מקריאה של ספר כזה, התמונות של רגלי לוטוס לא יוצאות לי מהעיניים והמראש. לא משנה כמה הסיפור הזה מומלץ, אני לא יכולה להמשיך. יש גבול.
כעוף החולשמואל פיזאר0ספר טוב, כבד, נקרא לאט. הסיפור מאד יפה ומעניין, הסופר אינו מרחם על עצמו והוא מאד עינייני, כמעט עובדתי לגבי מה שעבר עליו בשואה. קשה לי לסיים אותו, הספר מחולק לכמה חלקים, כאשר החלק הראשון מוקדש לתקופת השואה בחייו. ולאחר מכן שאר החלקים, המשך חייו ככל אדם ואף יותר. אני מרגישה שמיציתי, לא הגעתי לסוף, אבל מיציתי, האם לעזוב אותו? ליבי מלא רגשות אשמה, כי אני אוהבת לסיים ספרים אבל מרגישה שזה כבד והבנתי את הפואנטה. הסופר כותב מעל דפי הספר את השקפותיו הפוליטיות. אחלה ספר במיוחד לאנשים שמאד מזדהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. תהנו.
האביב שבלב ברנדן ו. ג'ונס3אני בחלק השלישי של הספר, אבל אני חייבת להגיב עליו. זהו ספר מזעזע, גדוש בתיאורים גרפיים על התעללות בנשים, וסחר בנשים, והתעללות מינית, גופנית ונפשית. פשוט מזעזע! אין בספר הזה שום דבר אביבי או רומנטי או תשוקתי כמו שהכריכה מנסה לשדר. זה ספר שרק הקריאה בו יכולה לגרום לטראומה. אני בחלק השלישי, לקראת הסוף ואני פשוט לא יכולה להניח אותו מידי בגלל כל הזוועה שבו. ואני חייבת שיהיה לזה סוף ואני חייבת להמשיך לקרוא כיצד מתעללים שם בנשים כי לעזוב את הספר ולדמיין יכול להיות גרוע לא פחות. אני מקווה שהסוף יהיהב טוב למרות שאין סוף טוב בדברים כאלה. אין. ואין מחילה. אני זועמת על העטיפה השקרית של הספר שמנסה למכור כאן ספר רומנטי. אם מישהו מצליח לראות משהו רומנטי בין דפי הספר אז משהו אצלו ממש לא בסדר. בלשון המעטה. המשך (זהירות ספוילר): עכשיו לאחר שסיימתי לקרוא את כל הספר אני אוסיף ואסכם: החלק הרביעי של הספר מביא מנוחה לקוראים מההתעללויות הרבות שבו וגם הדמויות מגיעות לסוג של שלווה ונחלה... סוג של... מה שקצת מרגיז זה הסוף הקצר והקמצני בתיאורים של הספר... לאורך כל הספר הסופר לא חסך בתיאורים של כל מה שמזעזע וחלאות המין האנושי ולקראת הסוף, פתאום הוא חוסך ומשאיר לקוראים מלא מקום לדימיון, זה חוצפה בעיני, זה נותן תחושה של ספר פורנו ושל סופר סדיסט. אחרי שנשארתי קוראת נאמנה עד סוף הספר הגרפי הזה, יכולתי לפחות לזכות במעט יותר תיאורים על הסוף הטוב של הדמויות.
המוות חשוב לחייםאליזבת קובלר-רוס2ספר מדהים שמספר על המוות והחיים אחריו, ועל החיים כאן בכדור הארץ. הספר הוא בעצם תמלול של כמה מהרצאותיה של הד"ר והפיכתם לספר, כשסיפור המסגרת הוא ילדותה וחייה של הסופרת כאחת מתוך שלישיה. ממליצה לכולם לקרוא בראש פתוח. יכול מאד לעזור לחולים סופניים בהתמודדות עם המוות. התבאסתי לגלות כי ד"ר קובלר רוס, נפטרה, קיויתי לכתוב לה ולספר לה על הרגשתי בעקבות קריאת הספר. אבל שמחתי שהיא חיה חיים ארוכים ובטח מאושרים. ולפי מה שהיא כתבה בספר, אני בעצם יכולה לכתוב לה והיא בטוח תקרא את זה, כי המוות הוא לא הסוף. ספר מרגש, יקח לי זמן להיות מסוגלת לקרוא עוד משהו אחרי ספר שכזה.
בדידותם של המספרים הראשונייםפאולו ג'ורדנו2עוד ספר שהתאכזבתי ממנו. למרות שהוא היה באמת קסום. הייתי מסיימת אותו אחרת, כי החיים מספיק עצובים ובודדים מכדי שזה יקרה גם בסיפורים.. זה שטות מה שאמרתי, אבל מותר לי לרצות ולקוות.. בזמן קריאת הספר נורא רציתי לראות את הסרט, אבל הסוף גרם לי שלא ארצה. מבאס.
בדידותו של קורא המחשבותדלית אורבך4אכזבה אכזבה אכזבה. כל הספר מתנקז לתחושת ביזבוז זמן נורא. מרגישה כאילו הסופרת עשתה ממני צחוק או שאולי אין לה ככ כישרון. האמת היא שממש אהבתי את הספר, את הניתוחים המחשבתיים, הוא היה גם מצחיק ולפעמים ממש מגעיל, עם התיאורים שבו. כבר כמעט התחלתי להאמין שהסופרת היא קוראת מחשבות בעצמה. ואז הגיע סוף הספר, והגיע השיא שהובטח גם על הכריכה מאחור, אבל זה היה משעמם, כמו סקס מחשבתי אחד ארוך ומשעמם, הדיאלוגים בין נילי לנרי חוזרים על עצמם, משעממים, מתסכלים, ארוכים ומתישים. והסוף, משעמם, לא מפתיע, לא מעניין, לא פותר שום דבר. עוד ספר שבו הסיום הורס את הכל!!! לא ממליצה לכם לקרוא את הספר, זה פשוט בזבוז זמן. והאכזבה צורבת.