כאשר הייתי צעירה, בת 10-11 לערך, התחלתי לנהל יומן. הייתי ממלאת את הדפים הריקים בכל יום, דבקה במלאכתי דבקות יראת שמיים וקודש. היומן עבורי היה כמעין דבר קדוש שיש להתמיד בו. זכורים לי באופן כה מוחשי הימים שהייתי מדמה לעצמי שאני עיתונאית אשר כותבת כתבות ומפרסמת אותן בעיתון גדול וחשוב מאוד, ימים אחרים שהיומן שימש יותר כפריקה את הטמון בליבי הגדוש ואף לא פסחתי על כתיבת סיפורים ושירים.
עם זאת, האירוע הגדול ביותר שזכור לי בהקשרו של יומני הוא מלחמת לבנון השניה. בתור ילדה קטנה שחשופה לכאב, קושי ועצב של תושבי צפון רבים שלא ידעו מנוחה יום-יום, לא יכולתי לא לתרום את חלקי. חלק נכבד מן היומן הקדשתי לכתיבה עבור אותם תושבים, ניסיתי לחזק את ידם ולהתפלל אל אלוהים שיעזור להם. כל יום הייתי מקפידה לכתוב את רגשותיי לגבי האירועים השונים, ניסיתי לשים את עצמי בסיטואציה הנוראית ולא היה ביכולתי להאמין: כיצד תושבים רבים נאלצים לחיות חיים שלכנותם בשם שגרה זה דבר המשול לגרימת עוול?
ספר זה, סיפוריה של אנה פרנק אשר אוגדו יחדיו ותורגמו על ידי לא אחרת מאשר מרים ילן שטקליס, הזכירו לי את אותם ימים, את אותה נערה בת 11 שהייתי וכתבתי את כל אשר בליבי בשצף-קצף של מילים. מתמכרת אל התחושה שהמילים שבראשי מתורגמות למילים פיזיות, בעלות משקל מציאותי ולא רק דמיוני.
אנה פרנק הייתה נערה מיוחדת. נערה שלא רואים כדוגמתה הרבה. נערה שהיא יחידת סגולה עם אופי טוב, שהאמינה באהבת אדם אף על פי כל הרוע שנאלצה להיחשף אליו. האבסורד הוא, שאת יצירות אלה שהיא כתבה בספר זה היא כתבה בעת שהותה במחבוא. למרות כל מה שנאלצה לעבור ואף עברה הנערה בת ה-13 הזאת, בעלת לב הזהב, הרהיטות והמחשבה העמוקה שקשה לי עדיין לתפוס שילדה בת 13 בכלל תחשוב עליהם, המשיכה להאמין בטוב ליבם של אנשים. אנה פרנק לא הייתה סתם נערה, היא הייתה דעתנית ומעבירת מסר. כבר בגילה הפעוט היא הייתה נערה בעלת מודעות עצמאית שהציבה עצמה אל מול שאלות הרות גורל: עוני אל מול עושר. עוולות של עשירים אל מול עניים. בסיפוריה היא קוראת חד וחלק לעשיית טוב, לצאת מן האדישות ולנסות להיטיב עם הזולת. " כל בני האדם שווים" אנה פרנק ניסתה לראות את כולם שווים. כל אדם ואדם שווה ערך, לא משנה מי אתה ומאין הגעת. אתה בן אדם, בדיוק כמוה. זה כל כך אבסורדי...כל כך אבסורדי שאנה פרנק חשבה על הדברים הללו בעת שהותה במסתור. שכן שהותה במסתור נוצרה בגלל סיבה זו של חוסר הרצון להכיר בשיוויון של בני האדם. בעובדה שניסו בכוח לראות בה, ביהודים אחרים ובבני עמים נוספים אנשים שונים שלא ראויים להיות כחלק מהגזע הארי עקב החלטתו של אדם אחד בלבד. אדם אחד שמירר את חייהם של מילארדי אנשים. וביניהם ילדה אחת, ילדה אחת שהפכה להיות גיבורה, שמילותיה הדהדו אל רבים כתוצאה מסופה הטראגי.
לפני מספר שנים לא מעטות קראתי את יומנה של אנה פרנק וכבר בזמנו, בעת קריאתו של היומן, הכתה בי ההפתעה לגלות את מידת הרצינות, החקרנות, התושייה, המסירות והחוכמה שבנערה בת ה-13 שהתגלתה לפניי בין דפי הספר וכאן, בכרך סיפוריה, חשתי שאני מצליחה לראות לנגד עיניי את דמותה אנה פרנק הצעירה, דמותה שורטטה בדמיוני באופן מוחשי, כשהיא נתונה במסתור, צמודה לשולחן כתיבה ורושמת את מילותייה ביומן ובמחברת הסיפורים, כשליבה מסרב להכיר באמת- שיש אנשים רעים ושאין זה כה פשוט לסלק את הרוע. הרוע הוא שורש חזק ואיתן שלמגר אותו הוא קשה עד בלתי אפשרי.
ומה אומר ואגיד לכם? צר לי על מותה. אבדה עצומה למדינת ישראל ולעולם. נפש נאורה וטהורה שכמוה, מלאך קטן שאילו רק היה לו מעט זמן על פני האדמה העולם היה נראה אחרת ולו במקצת.
אנה פרנק הייתה נערה מיוחדת, נערה שלא התביישה להודות על עובדת היותה אדם חושב ולהישיר מבטה אל המציאות: גורלנו אחד הוא- אנו נמות.בני תמותה אנחנו. זמננו בעולם זה הינו קצוב וכתוצאה מכך יש להנעים את זמננו על פני אדמה זו שעליה אנו פוסעים ולא לחוש טינה ולגרום מכאובים לאחר כי במילא החיים קצרים ואין פנאי לבזבזם על זוטות שכאלה.
אינני יודעת מה איתכם אך ספר זה גרם לי להבין עוד יותר שמלבד שמדובר בנערה שהלוואי שרבים היו כדוגמתה והיא יחידה במינה, אנה פרנק נהפכה להיות גיבורה עבורי. נערה שצריכה, לעניות דעתי, להיות מודל לחיקוי לרבים מאיתנו.
ישנו פתגם: אלוהים לוקח את הטובים ביותר שישבו לצידו אי-שם בשמיים.
כשמהרהרים בגורלה של נערה טובת מראה ולב זו, מבינים עד כמה המשפט נכון.
" מה רע הדבר, מה רע מאוד, שבמדינות המתפארות בחוקים טובים וברמה תרבותית גבוהה ישרור יחס כזה בין איש לרעהו. רוב האנשים העשירים בזים לקבצן, רואים בו יצור מזוהם, גס וחצוף, אבל האם שאל עצמו מי מן העשירים, כיצד ירדו אותם יצורים מסכנים לשפל דרגתם?"
"יש מקום בעולם לכל אחד ואחד, יש די עושר ויש די יופי. אלוהים ברא כל אלה במידה מספקת לכולם. נתחיל נא- אנו, ונחלק הכול במידה צודקת."