ביום שישי האחרון הלכנו למתחם ירושלמי מעוצב ומוכר בשם בית הנסן על מנת לחגוג לבת הבכורה שלי את סיום לימודי המשפטים שלה. נכון שיש עוד התמחות ועוד בחינות לשכה, ואולי גם מועד ב' אחד או שניים, אבל אבן דרך זו אבן דרך, ואבני דרך צריך לחגוג.

בית הנסן הוא מתחם עתיק שהיה בית חולים למצורעים. החששות ממחלת הצרעת ומהדבקות בה גרם למפל של דעות קדומות, מה שיצר מתחם מבודד שאנשים נרתעו מכניסה אליו גם אחרי שהמחלה עצמה הודברה כליל. בהדרגה, כי מבנים לא חיים לעד, הפך הבניין עצמו מתפורר ומסוכן, ולקח זמן עד שניגשו אליו לשימור. מהצד השני זה מה שיצר אתר יפהפה בלב ירושלים שעכשיו יש בו בר ובית קפה וגלריות לתצוגה ואפילו מקיימים שם את אירועי שבוע העיצוב ואירועים נוספים. בתוך המתחם הזה צצה לא מזמן עגלה מעוצבת ובה נמכרים ספרים יד שניה. אחרי שניסינו לשווא לפתות את הנכדה עם טרופותי ולגלות שהיא לא מעוניינת, מצאנו שם את הספר הזה, כרך מספר שלוש בסדרה של סוכנות הבלשיות מספר אחת.

אנחנו באפריקה, בבוצוואנה ליתר דיוק. אנחנו שוב עם פרשס ראמצווה, שהיא אישה גדולה כמיטב המסורת, ביתו של עובד ראמצווה, שאחרי מותו מכרה את עדר הפרות שלו וייסדה סוכנות בלשיות בגאבורון. לפרשס יש קהל לקוחות קטן אך מגוון, מזכירה בשם מא מקוצי, וחבר שהוא מנהל מוסך ועכשיו, בספר הזה הם מאורסים. העלילות הבלשיות הן קטנות עד כדי שוליות. בכיר בממשלה חושד שגיסתו מנסה לרעיל אותו, כדי שאחיו יוכל לרשת את כל הנכסים, עוד ידוען בא כדי לבדוק את טוהר המידות של הנערות המתמודדות בתחרות מלכת היופי של בוצוואנה, ויש ילד אחד שמוצאים אותו ערום ועם ריח אריות שנודף ממנו. מעבר לכך פרשס דואגת ממחלת חוסר החשק של הארוס הטרי שלה ולומדת על דיכאון, ממנה את הסגנית החרוצה שלה לסגנית מנהל המוסך ומאחדת את העסקים, ומלמדת לקח את המתמחים השוביניסטיים של המוסך. לא שפרשס עצמה חפה מדעות קדומות, אבל היא מודעת להן, או לפחות מנסה.

כמו בספר הראשון, הכל מאוד קטן, מאוד איטי, זז בחן ובקצב אפריקאי, ומאוד מאוד תמים. בדיוק מה שצריך ביום קיץ חם