ספר שלישי ואחרון בטרילוגיה. העלילה מגיעה לשיא שאין שני לו, הסיפור נסגר בצורה הכי מושלמת שאפשר והכל בא על מקומו בשלום. כאן ראוי להודות לעמנואל לוטם ז"ל על התרגום המעולה לספרים ובייחוד על תרגום הנספחים בסוף הספר שלא תורגמו בתרגום לבנית. הנספחים שופכים אור על הרבה פרטים בעולם שלא קיבלו מקום בספרים עצמם. הנספחים מומלצים לכל מי שסיים את הספרים ורוצה עוד, הספר עצמו לא צריך המלצה כי מי שכבר קרא את השניים הקודמים לא צריך שום דרבון להמשיך הלאה.

הספר הזה ללא ספק הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיש לי בספרייה, הוא מהסוג שאף פעם לא נמאס לך לקרוא אותו ותמיד הוא מכניס אותך תמיד למתח, גם אם אתה יודע את כל השמות של האינור בעל פה. (מנווה, ורדה, אאולה, יבנה, מורגות, אולמו, טולקס, מנדוס, אורומה, נסה, לוריין ויש עוד כמה) לאנשים שנכנסים בקלות למתח: הספר יכול לגרום לכם שיתוק שרירים.
אזהרה: הסרט החמוץ והגרוע שעשו עליו, לא מתקרב לקרסוליו של הספר, אל תראו את הסרט לפני שקראתם את הספר, או עדיף שלא תראו אותו בכלל.

הדרך הלאה היא הולכת
מסף הדלת למורד,
הרחק מכאן היא מתמשכת
ואם אוכל - איתה אצעד.
אפסע בצעד קל וטוב
עד כי אמצא נתיב רחב
בו נפגשים שבילים לרוב
והלאה - לא אדע עכשיו.


***

אחרי שסיימתי לקרוא את ההוביט, קניתי בכנס עולמות את הטבעת האחת. היא הייתה יפה, איכותית, החריטות שלה היו נכונות, השרשרת עליה הייתה תלויה הייתה נוחה ואיכותית, המחיר היה מציאה, באמת שחשבתי ששיחקתי אותה עם הקנייה הזו. ענדתי אותה לעיתים קרובות ותמיד הרגשתי כאילו אני אוצרת סוד כמוס כשהיא תלויה על צווארי, כאילו הייתה טבעת קסמים אמתית ובזכותה המזל הטוב ישכון לצידי לנצח. כשהתחלתי את קריאת שר הטבעות מצב העניינים לא השתנה, אף לא כשהבנתי כשהטבעת בעצם רעה. המשכתי לענוד אותה, וכעת אף יותר, גם במהלך קריאת הספר הראשון, השני, וחצי מהשלישי.
אבל כשהגעתי לתחילת החלק של סאם ופרודו בספר השלישי, גיליתי שאני לא מצליחה יותר לענוד אותה בלי להרגיש אשמה. הרי סאם ופרודו התאמצו כל כך הרבה, ועברו תלאות כה רבות כדי להשמיד אותה, והנה אני מתהלכת לי איתה על צווארי, כאילו היא מקור לגאווה? shame on me.
כמובן שהתחושה הזו הייתה מטופשת להחריד מצדי, מאחר וזו לא הטבעת האמתית, וסאם ופרודו הם דמויות בדיוניות.
עד כדי כך היו הספרים הללו חזקים.

אתמול סיימתי, בשעה טובה, את הספר האחרון בסדרה. הייתי בסלון, וזו הייתה שעת ערב, ואמא שלי ואחיותיי בדיוק ראו הישרדות. ואני התייפחתי. התייפחתי כמו ילדה קטנה. ולא זלגו לי דמעות, אפילו לא דמעה אחת, אבל לא הצלחתי לשלוט ביבבות שנמלטו מפי, אחת אחת, אחת אחת.
ואחרי כמה רגעים אמא שלי שמה לב לרעש המוזר הזה ברקע, ושאלה למה אני בוכה, משהו עצוב קרה? והיא התכוונה לספר, כי כמובן שהיא כבר מכירה אותי בשלב הזה. ואני רק נענעתי בראש. מישהו מת? היא שאלה. ואני נענעתי בראש, ואמרתי "טוב, בערך," אבל זו לא הייתה הסיבה שבכיתי (אם כי טכנית, מאחר ולא היו דמעות, זה באמת נחשב רק התייפחות). הסיבה לא הייתה שפרודו עוזב, או שגאנדלף עוזב, או שבילבו עוזב, או שהחבורה התפרקה, או שסאם נשאר לבד (עם רוזי קוטון והבת שלו). הסיבה לא הייתה שהם עוזבים זה את זה, אם כי גם זה היה עצוב מאוד. הסיבה הייתה שהם עוזבים אותי.
הטרילוגיה הזו היא, בלי שום תחרות בכלל, הדבר שלקח לי הכי הרבה זמן לסיים אי פעם. את הספר הראשון התחלתי לפני מעל לשנה. אז נכון שקראתי 15 עמודים ביום, בממוצע, בימים שכבר קראתי, ונכון שבין הראשון לשני עברו לפחות שלושה חודשים, ונכון שבאמצע הספר השלישי עשיתי פעמיים הפסקה של חודש, כל אחת, ונכון שלא היה נדיר אם היה עובר שבוע שלם בו התקדמתי אולי עשרה עמודים, ונכון שלקחתי את הזמן, בצורה מזעזעת, ונכון, הכל נכון. אבל עדיין. מעל לשנה מהחיים שלי הקדשתי לספרים האלה, בערך. וכבר התרגלתי למשקל שלהם בתיק שלי. וכבר התרגלתי אליהם כל כך. ועכשיו לעזוב.
לעזוב את הארץ התיכונה. לעזוב את הפלך. את רוהן, וגונדור, וריבנדל, ויעראופל, ולותלורין, ואפילו מורדור.
ואני כל כך אתגעגע, לכל צעד ושעל אני אתגעגע.
הלכנו ביחד כל כך הרבה, ההוביטים האלה ואני. מסע ארוך עברנו יחד. אולי הארוך והמייגע ביותר שהיה לי מימיי. אבל שווה את זה. כל כך שווה את זה.

אני אתגעגע לגימלי ולגולאס, שלימדו אותי שחברות היא הכוח החזק ביותר, ושהיא יכולה להתגבר על כל ההבדלים.
אני אתגעגע לארגורן, הפסען האהוב, שלימד אותי שלא כל זהב יש לו זוהר.
אני אתגעגע לגאנדלף, שלימד אותי מהו ערכה של סבלנות ואמונה במטרה, אף כי הגאנדלף הענייני שנגלה לעינינו בטרילוגיה פחות חביב עליי מאשר הגאנדלף הלבבי של ימי בילבו. גאנדלף ההוא, שעשה מדי פעם הופעות קצרות אפילו בשעה האפלה של תקופת מלחמת הטבעת, לימד אותי להאמין בעצמי, כי אין דבר שאני לא יכולה לעשות.
אני אתגעגע למרי, מריאדוק ברנדיבק, שלימד אותי שאתה לא חייב לעמוד בצד ולהשקיף, אלא יכול לקחת חלק פעיל בהתרחשות, גם כשהמצב נראה עגום.
אני אתגעגע לפיפין, פרגרין טוק, שלימד אותי מהו ערכה של אופטימיות ונפש עליזה, ועד כמה גדול האור מהחושך. תמיד ראיתי בו את גלגולו האמתי של בילבו, והוא באמת קרוב משפחה שלו מצד אמו, בצורה כלשהי. הוא גם הדמות השנייה האהובה עליי.
אני אתגעגע לפרודו, שלימד אותי כיצד לשאת בעול, לא משנה עד כמה כבד הוא, ושזה בסדר לשחרר דברים, להרפות מהם. לפעמים צריך לאבד דבר מה כדי שאחרים יוכלו להמשיך להחזיק בו.
ואחרון חביב, אני אתגעגע לסאם, סאמוויז גמג'י, ההוביט בעל הנפש האדירה והחזקה ביותר. אין לי די מילים להתחיל להודות לו, אין לי די מילים לתאר אותו, את ההוביט האמיץ והנפלא הזה. לכן אוותר מראש. אני לא יכולה לעמוד במחשבה שאשכח דבר מה לגביו. סאם הוא בשבילי הגיבור האמתי, לא משנה מה כתוב או לא כתוב בשירים.
אני אתגעגע לכל מילה, ורק מצטערת על המילים שאהבתי ולא הספקתי לחרוט במוחי, מאחר והאפשרות שאי פעם אקרא את הטרילוגיה הזו קריאה חוזרת היא בעלת סיכויים שווים לסיכוי שאי פעם אבין למה טולקין הרגיש צורך כה גדול לתאר במפורט כל עץ מזורגג שעל צד הדרך. הבנו טולקין! הארץ התיכונה יפה בעונה הזו של השנה! אני לא צריכה לדעת איך נראה גרגר האדמה שליד הנעל של פרודו! הבנו! ג'יזס.

יש קסם בשר הטבעות, ואני שמחה שעברתי עם הדמויות את המסע על כל אורכו. מאושרת שיכולתי ליטול בזה חלק. אבל עצובה על שהמסע נגמר.
להתראות, הארץ התיכונה, וכל ברואיה! אני אמשיך לחשוב עליכם לעיתים קרובות. אני מאחלת לכולם שימצאו בספרים הללו משהו דומה, ואף טוב יותר, לזה שמצאתי אני בהם.


ולבסוף, ראיתי לנכון לחלוק אתכם ערמת עובדות אקראיות שגיליתי אחרי חרישה מעמיקה בששת הנספחים שצירף טולקין לספרו השלישי.

1. מור אומר חושך או אפלה או שחור בשפת האלפים. לכן מוריה (מור-יה) זה הר האפלה, או ההר השחור, ומורגול (מור-גול) זה קסם אפל, ומורדור זה... משהו עם אפלה או חושך, נו.
2. הפרשי הגילאים בין ארבעת ההוביטים הם די גדולים. כמה גדולים?
בואו נגיד שפרודו בן 22
אז סאם יהיה בן 10
מרי בן 8
ופיפין בן 0
כן, יש פער של 22 שנה בין פרודו לפיפין. בחיי שלא יכולתי לנחש.
3. לסאם היו, במהלך חייו, 13 ילדים. שמעתם נכון. כשאמרתי את זה לידיד שלי הוא די נדהם, והדבר הראשון שיצא לו היה "מה, הוא דוס?!"
אגב, הוא קרא להם על שמות פרודו, מרי, פיפין, בילבו, אבא שלו המפסט, אשתו רוזי (הם קראו לבת על שם האמא. אנשים היום לא עושים את זה.) ועוד כמה.
4. הבן של פיפין - פרמיר. הוא קרא לו פרמיר D: - התחתן עם הבת הבכורה של סאם, אלנור. אווו זה כזה חמוד!
5. לאחר סוף האירועים בספר, שנים רבות מאוד לאחר, לגולאס וגימלי הפליגו יחדיו לארצות שמעבר לים.
6. סאם היה ראש העיר 7 פעמים רצוף, וכל פעם כזו נמשכה 7 שנים.
7. שמו של סאם - סאמוויז - הוא בעצם כינוי, שטולקין "תרגם" מהוביטית לאנגלית. בהוביטית, משמעות כינויו הייתה "חצי חכם", ולכן סאמ-וויז. סאמי חכם. לא צריך לציין שבעיניי סאם הוא הרבה יותר מרק חצי חכם.


כמו כן, אני שמה פה קישור לפארודיה של היליווד שואו על שר הטבעות, במנגינת השיר הידוע "לט איט גו" מפרוזן. לא הפסקתי להקשיב לזה בימים האחרונים.
https://www.youtube.com/watch?v=1wNnbMCrtZg
וגם את התמונה המדהימה הזו
http://i.imgur.com/E2zAjfw.jpg

להתראות! להתראות טולקין. ותודה על שלקחת אותי איתך לצעוד בשביל הזה, שהוביל אותי מסף הדלת אלי מורד.

אחח, איזו קלאסיקה.
קראתי את כל הספר בשקיקה, מילה אחרי מילה, כשאני נהנה מכל שניה של קריאה. שפה מדהימה.
הגבורה, האומץ והלחימה למען השמדת הרוע בספר הזה, מפעימים אותי כל פעם מחדש. הספר הכי טוב שהמציאו מעולם. חובה לכל אחד לקרוא.

הביקורת והדירוג של הספר מתייחסים לכל שלושת הספרים בסדרה, שתכלס הם ספר אחד.
כל מה שאני אכתוב בביקורת הזאת יחוויר בהשוואה לספר, אז אני אגיד את זה קצר ולעניין-
יצירת מופת ספרותית! רוצו לקרוא!!!

כמו שני הספרים הקודמים,
אבל עם יותר עלילות גבורה מרגשות.

נפלא, כמו שני הספרים שקדמו לו.