תקווה שקרסה, זהו סיפורה של התקווה הישראלית שתחילתה בשנות ה-50 , ושענינה היה ליצור טבעת של מדינות שישראל תבנה איתן יחסים אסטרטגיים ושיקיפו את טבעת מדינות העימות עם ישראל. אסטרטגיה זו תחילתה בסוף שנות ה-50 , לאחר שלישראל נודע דרך האמריקנים שאין לה מקום בברית בגדאד שיצרה ארה״ב כמשקל נגד לברית של קע״ם שהובל בידי מצרים ונשען על ברית המועצות כתומכת ראשית. לכן פנתה ישראל למדינות הפריפריה באזור המזרח התיכון- טורקיה, איראן ואתיופיה, ויצרה עימן ברית סתרים כמשקל נגד קא״ם.
לאחר המהפכה בעירק וסילוק בית המלוכה משם, נכנסה עירק לברית זאת , אשר כאמור כוונה נגד ישראל.
כתוצאה מתנודות אזוריות אלה, חיפשה ישראל כוח אשר ינטרל את עירק, ויעסיק את כוחותיה בביתה
שלה. הפור נפל על הכורדים, ותנועת השיחרור הלאומית שלהם ״ פש- מרגה״.
המוסד בעזרת הסווק,( השב״כ האיראני), יצר קשר עם מוסטפה בראזני מנהיג הפש- מרגה.
ישראל סיפקה להם נשק, כסף, ושלחה אליהם חבר׳ה טובים כדי לאמן אותם בשימוש בנשק מתקדם
ובטקטיקות של גרילה . לאחר שכוחותיו עברו אימונים מתקדמים, עברו הכורדים להתקפה, והיכו
בכוחות העירקים באיזור שבהם היו המיעוט הכורדי רוב - זאת אומרת איזור מוסול והרמה בצפון עירק. הכורדים הסבו אבדות כבדות לכוחות העירקיים ואף הביסו אותם כמה פעמים.
שיתוף הפעולה עם הכורדים הגיע לשיאו בעזרה שהגישו בהוצאת היהודים שנישארו בעירק לאחר
מבצע ״ מרבד הקסמים״,
היהודים הוצאו מהערים בהן התגוררו, הוסעו במשאיות לאירן דרך האזור הכורדי, ומשם הוטסו לישראל.
שיתוף הפעולה הישראלי- איראני- כורדי הסתיים כאשר נכרת הסכם שלום בין עירק לאירן , ושוב שימשו הכורדים כמטבע עובר לסוחר, והקשר הישראלי- כורדי נותק.
כך איבדה ישראל בעל ברית נאמן ומסור.
ספרו של שלמה נקדימון כתוב בשפה יפה, קריאה, ושווה לכל נפש. הסיפור אמיתי, מבוסס על ראיונות ומסמכים, והשתתפו בו ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה.
שווה קריאה.















