יש ספרים שאין לי מושג למה אני בכלל קוראת אותם. אני יודעת שהם יהיו מדכאים, ברור לי שאבכה. ובכל זאת אני לא מצליחה להתאפק, גם אם אחרי כמה עמודים אני נוכחת שהכתיבה בינונית מינוס. כאילו שאם אקרא על כל הפחדים הטורדניים שמסתובבים אצלי בראש הם לא יתרחשו במציאות.
הספר "אישה אחת הולכת לרופא" הוא דוגמא לספר כזה. כבר מהכריכה האחורית למדתי שמדובר בסיפור אמיתי, סיפורה של אישה נשואה עם ילדה פעוטה שמגלה יום אחד שהיא חולה בסרטן השד וחייה וחיי משפחתה מתהפכים. בעלה הוא שמספר את הסיפור מנקודת מבטו.

ובכל זאת התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח מהיד. למרות, ואולי בגלל, התיאורים הקשים. ריי קלון לא מרחם על הקורא ולא חוסך בפרטים. הוא כותב על ה-כ-ל, מהרגע הנורא של גילוי המחלה, ההבנה שאיבחון רפואי שגוי גרר את המחלה במשך שלוש שנים יקרות שעלו לאישה בחייה, פרטי פרטים של זוועת הטיפול הכימותרפי. מה ששבר את ליבי יותר מכל הוא דווקא התיאור של נסיונות האישה החולה לחתל את התינוקת שלה, ללא הצלחה. אני יכולה לדמיין כאב פיזי, אבל הרעיון שלא אוכל לטפל בתינוקת שלי היה בלתי נסבל. אני לא מכירה מישהו שלא היה מזדהה עם הספר עד לנקודה הזו, כך שהדמעות ששפכתי אינן יוצאות דופן.

אבל קלון לא חוסך מהקורא גם את מה שלא מקובל לדבר עליו – סבלו של בן הזוג. זה שצריך פתאום לטפל באשתו הצעירה שהפכה לסעודית, לנחם אישה שחרב מאיימת מעל ראשה והיא חסרת אונים ופוחדת. ומה עם החרדה שלו? מי יטפל בו ויפיג את בדידותו?
קל היה להזדהות עם המצוקה של הבעל אילו היה נתמך על ידי אמו או אחותו, אבל קלון בוחר להתנחם דווקא אצל המאהבת שלו. הבעל שבסיפור אינו צדיק כלל ועיקר. הוא בוגד סדרתי באשתו עוד לפני האסון, וממשיך בבגידה שלו ביתר שאת אחריו. וכאן הקורא שרואה עצמו מוסרי נמצא בדילמה. נכון, זה "לא יפה" לבגוד. בעלים לאישה חולת סרטן אמורים לטפל בה במסירות ולא להרהר בזיון עם המאהבת שלהם. הם לא אמורים להיות מיניים בכלל בתקופה כזו. כל זה נכון בעולם אידאלי. אבל מה אם המאהבת היא זו שנותנת לבעל כוחות והופכת אותו למטפל טוב יותר באישתו? האם למישהו מאיתנו יש בכלל זכות לשפוט אותו?

אין ספק שהספר מעלה דילמות לא פשוטות, והוא גם כן ואמיתי ולא מתחסד. הכתיבה קלילה וזה יתרון בעיני כי הנושא עצמו כבר משרה כובד בלתי נסבל. מה שלא אהבתי הוא את הכתיבה הבינונית שלא לומר ירודה משהו, ואת העובדה שהדימויים לקוחים מעולם הכדורגל והמועדונים. אבל זה עניין של טעם.

אסיים את הביקורת במה שאולי הייתי צריכה להתחיל בו. קראתי את הספר לפני מספר שנים, לפני שבכלל חשבתי לכתוב ביקורות. נזכרתי בו עכשיו כשגיליתי שלאמא שלי יש גידול סרטני בבטן וחברה שלי חולה בסרטן השד. כשקראתי את הספר בכיתי, כששמעתי את הבשורות הללו כבר לא הייתי מסוגלת לבכות. אין לי מושג איך להתמודד עם המחלה של אמי, שכפי הנראה התגלתה בשלב מוקדם מספיק. הסיפור של חברתי מזכיר את זה שבספר. אבחון שגוי שגרם לעיכוב של יותר משנה בגילוי המחלה, שני ילדים קטנים בבית שהיא לא מסוגלת לטפל בהם. וכאילו מדובר בטלנובלה גרועה במיוחד, היא היתה בהריון כשהתגלתה המחלה ונאלצה להפיל. אני כל כך מקווה שאצלנו יהיה סוף שונה מזה שבספר, וחבל שבמציאות אי אפשר לדפדף לעמוד האחרון כשהמתח בלתי נסבל ולגלות.

הסיפור, העוסק במחלת הסרטן (סרטן השד) שבה חלתה אשתו של המחבר, מוגש ברובו בצורה משעשעת ומן הסתם גם קרוב למציאות, שאותה חוו השניים.

זהו אחד מאותם הספרים המעט מוזרים שבהם נתקלתי:
היותו מאד חושפני (צפייה משותפת בסרטי פורנו, אוננות, ביצועים במיטה וכו').
בדפים הרלוונטים, בתוך מסגרות, ישנו מידע אודות מקומות הבילוי העכשוויים ביותר באמסטרדם, כמו גם אינפורמציה על מיני דברים הקשורים לסיפור.
דוגמאות משעשעות למצבים שבהם ישנה אסוציאציה והקבלה לשחקני כדורגל ולקבוצות הכדורגל האהובות, והפחות אהובות על המחבר...
ובנוסף, בכל ראש פרק ישנו נסיון "להדביק" אימרה, משפט או מילים מתוך שירים - ככותרת מתאימה לכל פרק. לדוגמה, בראש אחד הפרקים מובאת השיחה הידועה והמשעשעת מתוך הסרט "נוטינג היל" שבה מנסה ג'וליה רוברטס לברר עם יו גראנט מה יש לו משדיים...
"מה יש לגברים עם שדיים? למה אתם מתעניינים בהם כל כך? באמת, אלה רק שדיים. לכל אדם שני בעולם יש אותם. יש להם צורה משונה, הם לחלב. גם לאימא שלך יש כאלה. בטח ראית אלפי שדיים. על מה כל המהומה?"
וכאמור, הפרק מתמקד, איך לא, ב...בשדיים.

הסיפור מביא את סיפור חייהם של בני הזוג מעת גילוי הסרטן. החיים הקשים שלה - בהתמודדות עם המחלה הקשה והמוכרת מכולם, ושלו - החי חיים כפולים (בגידה מהצד, בהעלמת עיין מסוימת מצידה) שאינו בטוח אם המשך החיים לצידה הם מתוך אהבתו אליה, או מתוך כבוד והתנהגות הולמת הנדרשת מכל בן אנוש במצב דומה... כמובן שאין אנו יכולים לשפוט אדם במצבו, ומגיע לו 'שאפו' גדול על הכנות הרבה שבה הוא משתף את הקוראים בהתלבטויותיו האמתיות, שהיו מנת חלקו.
הסיפור זורם, אינו משעמם לרגע, וכפי שציינתי, שוטח בפני הקורא את ההתמודדות עם המחלה גם בצורה משעשעת - שמעטים מאד יכולים לדמיין לעצמם להתייחס אליה בצורה זו.
לסיום, ברור לי שרבים מהקוראים יגידו לעצמם: "עזוב אותי מסרטן. לא רוצה להתקרב לזה." אז נכון, בגדול – מסכים, אולם זה ממש לא כפי שהמסתייגים מדמיינים לעצמם. המחבר דואג, באופן כתיבתו וסגנונו הקליל, לכך שלא תזילו דמעה והספר נקרא כמעט כאחד מהספרים "הרגילים" והוא, מבחינתי, אחד מהמעניינים שקראתי לאחרונה.
קריא בהחלט, ואף מהנה.

לספר הזה יש לכאורה את כל הנתונים להיעלם בין מדפי הספרים בחנויות ושלא תדעו עד כמה הוא מוצלח וזה מדפרס אותי לאללה! מהם אותם הנתונים המכשילים אותו? אם לתמצת: עטיפה כעורה בצבע חום מאוד מסויים ואשה שגוססת מסרטן השד. אני כבר רואה את הקונה הממוצע המבקר בחנות הספרים מרים את הספר (אם בכלל, שכן כאמור העטיפה לא משהו לטעמי), קורא על גב העטיפה "סרטן" ובורח מהספר כל עוד נפשו בו.
אז לא! אל תעשו זאת! כי "אישה אחת הולכת לרופא" הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בשנה האחרונה. מהרגע שהתחלתי לקרוא בו לא הורדתי אותו מהידיים עד שסיימתי אותו תוך פחות מיומיים (וגם זה בגלל שהייתי צריכה ללכת לעבודה מתי שהוא).

עד כמה שהנושא נשמע קשה וכואב (ואכן, יש בספר רגעים קשים שמעלים דמעות בעיני הקורא הרגיש הממוצע - אני כמעט ולא בוכה בספרים, אבל אני לא דוגמא) הוא ספר שיש בו גם המון רגעים של הומור, סקס, fun, חוכמה, הרהורים והרבה מאוד אהבה. אם לסכם אותו במשפט אחד: הוא ספר על החיים ובעיקר על אהבה.

נתחיל מזה שמדובר בסיפור אמיתי. ריי קלון הוא גבר הולנדי, פרסומאי מצליח שלכאורה יש לו הכל: אשה יפה, בת מקסימה בת 3 ובית יפה בפרברים של אמסטרדם. אה ועוד פרט "קטן": ריי מגדיר את עצמו "מונופוב" - אחד שיש לו בעתה מיחסים מונוגמיים. כך הוא מסביר מדוע לאורך כל נישואיו וגם לפני כן הוא נוהג למצוא לעצמו סטוצים על ימין ועל שמאל (באחד הפרקים הוא נשאל על ידי אשתו עם כמה בחורות הוא בגד בה והוא פשוט צריך הרבה מאוד זמן ואצבעות פנויות כדי לספור את כולן). עד שביום בהיר בתחילתו של הספר מתברר שאשתו המוצלחת והסקסית של הגיבור חולה בסרטן קטלני (עוד זוית מעניינת לספר היא ההיכרות עם המחלה, עם השלכותיה - כך למשל מתברר כי האבחון הראשוני שנעשה לאשה היה שגוי. בהמשך לומדים על אופן הטיפול כולל היחס הלעיתים קשוח והבלתי מתחשב מצד הרופאים שמטפלים בה בבית החולים).

הכותרת שתורגמה מהולנדית מתמצתת את רוח הספר "אישה אחת הולכת לרופא" - נשמע כמו התחלה של בדיחה רק שזו בדיחה עצובה. ובכן, הדרך שבה קלון מתאר את החיים שלהם עם התגלות המחלה מהולה בעצב ובהומור. הספר מורכב מפרקים לא ארוכים, כל פרק נפתח בציטוט מתוך שיר פופ או ספר מוכר (הרבה של ברוס ספרינגסטין, אבל גם מדונה, פוינטר סיסטרס ועוד). קלון מתאר בכנות את ההתמודדות שלו עם אשתו ולמעשה, עם יחסיהם ואיך היחסים האלה עומדים במשבר הגדול שפקד אותם. איך הוא מתמודד עם אובדן היופי של אשתו, שהיתה תמיד מקור גאווה בשבילו בכל מסיבה אליה הלכו, איך הוא מתמודד עם השחתת הגוף והשדיים, והשיער ובעיקר שמחת החיים של אותה אשה שהוא כה אוהב ולמה לעזאזל הוא מרחם על עצמו במקום להתרכז רק בה? למה הוא כועס וחושב "זה לא מגיע לי"? ואיך הוא ממשיך לבגוד בה ומצליח לגרום לקורא להבין אותו במובן מסויים, למרות שעל פניו בגידה ועוד באשה גוססת נחשב למעשה מכוער מאין כמותו מבחינה מוסרית.

באנגלית נקרא הספר "Love Life" וגם הוא הולם להפליא את הספר - שכן למעשה, הספר הוא סיפור אהבתם של קלון ואשתו. זה באמת סיפור אהבה ולא עוד סיפור "מחלה". עם כל הבגידות, הסמים, הבריחות למסיבות ולמועדונים בסופי השבוע עם חבריו, והרחמים העצמיים שיש לו על עצמו מדי פעם, קלון באמת באמת ובתמים אוהב את אשתו.
עוד דבר שאהבתי מאוד בספר הוא האופן שבו הוא משקף את החיים באמסטרדם. לאורך כל הספר מאוזכרים מועדונים מצליחים בעיר, אורח החיים שלה, בתי קפה ועוד. וגם בפן החזותי הוא כייפי לקריאה - אחת לכמה עמודים מופיע מעין ריבוע ובו פרטי מידע חיוניים על דמות מסויימת, מועדון ועוד - מה שמקנה לספר אוירה קצת קומיקסית ומאוד מאוורר את הטקסט.

בקיצור, ספר מומלץ ביותר. ספר אמיתי מהחיים ועל החיים. מסוג הספרים שמתחשק כבר לחזור הביתה כדי להמשיך ולקרוא בהם. כתוב בשפה כנה, מצחיקה לעיתים ובעיקר כנה מאוד.

אל תפספסו, פשוט ספר מעולה.

קראתי את הספר הזה תוך ממש יום וחצי.
ספר ממש מפתיע בסגנון שלו להתמודד עם מצב נוראי שקרה בחייהם של זוג הולנדי יאפי ומוצלח כשלפתע האישה חלתה בסרטן השד באופן סופני...הספר מפתיע כי הוא מתמודד עם נושא כאוב ואכזרי באופן אמיתי ועדיין "קליל"....כיף לקרוא על כל המועדונים והפאבים באמסטרדם שהדמויות מבלות בהם...כיף לקרוא את האנלוגיות מעולם הכדורגל שהמחבר משתמש בהן ועל קבוצת "איאקס" כמובן...זהו ספר אוטוביוגרפי מדהים וחושפני שאני בטוח שידבר לציבור הקוראים בארץ.
אני קראתי אותו באנגלית ואני שמח לראות שכבר הוא תורגם לעברית ויוצא לאור.
באמת חבל לראות כזאת עטיפה כהה וחומה...בחו"ל העטיפה היתה מהממת וכללה צילום של אותה נעל "גוצ'י" מיוחדת..פשוט ספר טוב !! מומלץ ביותר !!!