זה ספר שברור למה הוא ספר חשוב, אבל לא ברור למה כולם חושבים שהוא ספר טוב כל כך.
אפשר לקרוא, זה גם לא כבד מדי או גוזל זמן רב מדי. אפשר גם לוותר ולגשת לקלאסיקות רוסיות אחרות מפעימות יותר.
בכל מקרה נילי מירסקי נותנת בראש, כהרגלה.

ההתחלה מבטיחה מאוד: דרז'ן הוא בעל מכולת כרסתן שמחליט יום אחד לעזוב את המכולת, את אשתו האהובה אלונה שהפכה למרוחקת, ואת שתי בנותיהם, ולנסוע לטרינידד, שם ירקוד קליפסו על החוף עם קריאולי בשם אוסקר. דא עקא, וכאן הספר מתעקם בעיני: דרז'ן השאיר את הפספורט בבית והוא לא מתכוון לחזור לשם, ולכן כל הספר, אחרי רקולקציה קצרה של ילדותו של דרז'ן בפריז ואיך הכיר את אלונה, הוא מעין "המרדף ההזוי אחרי הפספורט".
לחיוב יש לציין את האימג'ינטיביות של הספר - הדמויות הן דמויות תיאטרליות (במובן הטוב של המילה) וקשה שלא להתפעל מהתנועה המתמדת בין פריז-ישראל-טרינידד שהמחברת מבצעת בצורה חלקה מאוד.
לשלילה - תחושה קשה של פאק בעריכה ופספוס של פוטנציאל גדול. אני לא יודע כמה זמן זר עבדה על הספר אבל בין כל האפשרויות שלה נדמה שהיא בחרה בהכי פחות טובה.
שורה תחתונה - שווה לנסות לקרוא, אני קצת התעייפתי אחרי האמצע אבל זה לא אומר שאחרים לא יפלו בשבי הקסם של הספר בצורה שמאפשרת לסיים אותו בהנאה.
בהחלט אצפה לעוד ספרים של תמי זר.

מכיוון שמדובר ב3 נובלות וסיפור קצר, כל אחד מהם ראוי ליחס נפרד:
"טורפים של קיץ", הטיטולרית - מדהימה ומנוכרת כמו רומן אקזיסטנציאליסטי, אבל גם מכמירת לב.
"כמעט כאן", הסיפור - פוטנציאל לא ממומש, היה יכול להיות מורחב לעוד מיני נובלה ששולחת אותנו למקומות זרים אבל מוכרים.
"מתחת לחולצה המגוהצת", הפואטית - מבחינת הכתיבה היא הכי טובה מה4-, בעלת מצלול מקסימים ודימויים עדינים ומבריקים, זזה לאט ונפתחת כמו ארון מלא נפתלין. מבחינת התוכן היא הכי פנטסטית ולכן אני חושב שהרבה אנשים יאהבו אותה פחות. עניין של טעם.
"ומי באש", האניגמטית - כאן עינהר מגיעה למין שיאים מינימליסטיים וזרמי תודעה משונים שקופצים מדמות לדמות. רק התחלתי אותה, ואוסיף בהמשך.

בכל מקרה, אני חושב שמדובר באחד הקולות הצלולים והבשלים של הדור החדש, כל שכן בתור ספר ביכורים ובטח ובטח בז'אנר הנובלה המקופח (מאז הנובלות של קציר לא ראיתי כאלה טובות!), ומקווה לראות עוד מיצירתה בהמשך ובקרוב.

רומן שהוא גם יומן אבל, יומן אבל שהוא גם סיפור על צמיחה מחדש.
לי, בתור מי שעוסק בשכול האישי והמשפחתי כמעט כל הזמן, הספר נגע מאוד.

אני לא נוטה להתווכח על טעם ועל ריח, אבל נו בחייכם.
לא רק שזה הספר הטוב ביותר של עמוס עוז ה-otherwise מתנשא, אחוס"לי ומשעמם, ולא רק שזה אחד הספרים הכי טובים שנכתבו, כתובים, או ייכתבו בעברית, זה הספר העברי עם הפתיחה הכי טובה אי פעם.

פנטזיה נוסחתית משמימה בהחלט.

יש איזשהו מוטיב חוזר בספרות ההולנדית - גיבור גברי עם סוג מסוים של נכות רגשית (ע"ע "ארוחת הערב" ו-"בית קיץ עם בריכה" להרמן קוך, "יצירת המופת" של אנקוויסט, "לא לישון לעולם" של הרמנס).
אבל בספר הזה, גרונברג הגזים לחלוטין - הופמייסטר הוא כל כך מגוחך, כל כך נלעג פסיכולוגית (שלא לומר בלתי אמין), שלעתים הקריאה פשוט בלתי נסבלת. שאר הדמויות, אפילו טירזה האפונימית, מרגישות אפרוריות לחלוטין, ומשרתות רק כדי להציג את הופמייסטר בתור לוזר גדול יותר.
מלבד זאת, המלל ארכני והכתיבה מלאה באלמנטים שאפשר לתאר אותם רק כ-OCD ספרותי. אין שום צורך בכל 400 העמודים, זה בעיקר הופך את הספר לבלתי אפשרי לקריאה בבת אחת (מרחתי אותו על פני חודש, מה שכמעט לא קורה לי). אפשר, באותה המידה, להתחיל לקרוא מעמוד 50, או מעמוד 150, כי החלק הראשון הוא אקספוזיציה ארוכה מאוד ומייגעת מאוד.
בקיצור, הקריאה כדאית לחובבי הז'אנר ההולנדי בלבד - וגם זה לא בטוח.

להרמן קוך יש סטייה ספרותית אחת בולטת: הוא אוהב לגרום לקורא שלו להתפתל בכיסאו (או מיטתו).
הוא שם ללעג את ההזדהות עם הגיבור שלו שעמלת עליה במשך כמאה עמודים, ופשוט הופך אותה על פיה בעמוד המאה ואחד.
כמו ב"ארוחת הערב" (הנפלא), וכמו באינספור סיפורים קלאסיים אחרים, השאלה המרכזית היא "מי המפלצת כאן?".
מארק שלוסר הוא רופא משפחה כמו כל רופא משפחה אחר: מטרתו למנוע מאנשים לפנות למומחים ולבתי חולים והוא לא מתבייש בכך. וגם לא בסלידתו מגופים אנושיים, מאירועים חברתיים שהוא מוזמן אליהם, ומן הבוהמה שאליה משתייכים רוב מטופליו.
אך כשהשחקן המפורסם ראלף מאייר הופך במקרה למטופל שלו, דברים מתחילים להשתבש. מאייר מת תוך שנה וחצי ממחלה ממארת, ומארק מואשם ברשלנות רפואית (זה לא ספויילר, למי שהתבאס עלי עכשיו).

בעיה אחת הייתה לי כאן, ולא עם הספר, אלא אם התרגום והעריכה: לעתים הוא פשוט יותר מדי עממיקו. אני מבין את הצורך לכתוב בעברית בת ימינו, ולשמר את המשלב שהיה קיים בשפת המקור, אך יש גבול לכל תעלול. כשדמות ספרותית אומרת "זה מעצבן אותי רצח" אני חושב על אחותי בת ה10 ולא על הולנדית עשירה בגיל העמידה, למשל.
ובכל זאת, זה לא פוגם באמת בחוויה.

מי שלא קרא עדיין את "ארוחת הערב", לקרוא את קוך זה כמו לחטוף יריקה לפנים ממישהו שחשבת שהוא בן תרבות. למי שכן קרא... ובכן, זה עדיין כמו לחטוף יריקה, רק שאתם יודעים שהיא תגיע באיזשהו שלב. ולא, אין לכם איך להתחמק ממנה.

מעטים הסופרים שיכולים להוליד ספר כזה, שהוא בו זמנית כל כך אנדמי להם ולתרבות שלהם, וגם כל כך זר לה ומרוחק ממנה.
אלחנן, גיבורו של שורצמן, נטמע באופן כמעט מוחלט בחייהן של המכשפות מניימבצ'רה ובמאבק שלהן, וקושר קשר רגשי עם המכשפה פריסקה שהצילה אותו ממוות ודאי בג'ונגלים של גאנה, אך בו זמנית גם מספר את סיפורו ומותח חוט מקשר בין מצבו הנוכחי לבין חוויותיו כצלף צהלי והנסיבות שהובילו לפרידה הכואבת מאהובתו דניאלה.

מומלץ בחום וממש לא רק לחובבי האקזוטיקה.