“****
ממה עשוי מסע? על פניו המרכיב העיקרי, מטבע הדברים, הוא דרך. מרחק. מרחק מהסביבה המוכרת, הנוחה. השגרתית. גם מסעות פנימיים לא ימצאו די חמצן בדרכים הכבושות שחלפנו על פניהן אלף פעם ואנחנו מכירים בהן כל פיתול וכל שביל. מסע אמיתי אינו יכול להתקיים באוטובוס לעבודה ולא בחוף פלמחים, לא מול הפייסבוק ולא בשכונה שלי במודיעין. מרחק, שוני, פרספקטיבה, דרך. כל אלה חיוניים.
אפילו יותר חשוב, שהוא-הוא מה שהופך סתם טיול למסע - הוא מה שאי אפשר לצפות, ואף יותר מכך, הקושי. המהמורות בדרך. הדברים הקטנים האלה, פיתולים בכביש, פיסת ים שמתגלה מרחוק, מישהו שמנסה לשדוד אותך, שבר ענן באמצע שום מקום, לתפוס טרמפים עם אנשים מוזרים או לאסוף למכוניתך טרמפיסטים מוזרים לא פחות, שיחה עם אדם מתרבות אחרת, לילה של שכרות רחוק מהבית, זקן בלי שיניים בעיירה בלי שם שמנגן בבנג'ו שיר חורק על געגוע ואישה שברחה ובקבוק של ויסקי מיושן, שלט ניאון שאחת האותיות שלו חסרה, טיפוס מפרך בתרמיל גב כבד על הר נישא וריח רודנדרון באוויר.
וזה בדיוק הפרדוקס, להגיד תוך כדי מסע "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות" כשהרגע כל הזמן בורח לך קדימה. אי אפשר ללכוד את החיים, וכשהמסע הופך לשגרה, כל העוקץ ניטל ממנו.
את הספר הזה, שחיפשתי כבר ארבע שנים, קראתי עכשיו בחופשה משפחתית בת שבועיים לטובת "בת מצווש" בצפון איטליה. המרחק היה מרחק והדרך היתה דרך, ואפילו הקושי היה קושי, אבל המסע, המסע שנחוץ כל כך לנפש הניחרת, המסע התקיים אך במקוטעין וטיפין טיפין, בין "אטרקציה" אחת לחברתה, בין מלון נעים עם בריכה וכרמים, לחופי אגמים ונופי-גלויות עוצרי נשימה. בין "אבא אפשר יורו" ל"אבא הוא לקח לי", בין "ילדים תראו איזה נוף" ל"אבל ביקשת גלידה בטעם תות, למה אתה לא אוכל?", בין "יאללה צאו מהבריכה אנחנו רוצים לנסוע", ל"היינו צריכים לקחת את האוטוסטרדה" ו"איך אומרים 'אפשר לקבל הנחה' באיטלקית?".
אני לא מתלונן ברצינות. לא היה קשה באמת. היה כיף, כיף ממש. היין והאספרסו זרמו כמים, הנופים (ששוב הופתעתי כמה שילדים אינם מוצאים בהם שום דבר מרשים) היו נפלאים, התרבות האיטלקית מקסימה, האוכל טעים וזול, והמכונית נוחה ומהירה. ובכל זאת, בין כל השפע, התכנון המדוקדק, הידיעה המאלחשת, המבוטחת, של איפה נתחיל ואיפה נסיים כל יום... המסע נס אל תוך החריצים של חוויות הטיול והבליח רק לרגע, פה ושם. רודריארד קיפלינג אמר, בצדק רב, שמי שנוסע לבד מגיע הכי רחוק. החלק השני של המשפט הוא שמי שנוסע עם אישה וארבעה ילדים ועוד משפחה בהרכב דומה עם תינוקת, חייב להסתפק בשאריות, ולנסות ולמצוא את המסע גם בצללים שהוא משאיר. אז הייתי המבוגר המעצבן הזה ששולף את כולם מהמיטות בשמונה וחצי בבוקר (עלה לי בדם לא להעיר אותם בשבע) ומחפש מסלולים גם כשכולם רק רוצים להישאר בבריכה של המלון ולאכול פיצה מאתמול או סנדוויצ'ים עם חביתה.
אז קיללו אותי במפורש או במרומז כשבחרתי לנסוע בכבישים צדדיים ולהניח מדי פעם את ה"waze" וקצת לתעות, גם כשזה "שרף" לנו שעות יקרות, וכשלא הסתפקתי בפיצה מרגריטה אלא הזמנתי מנות מקומיות שאין להן מקבילה בעברית, וכשהתעקשתי שנעלה כולנו על רכבל פתוח אל הר שפסגתו מושלגת גם בקיץ וכמובן שנרטבנו עד לשד עצמותינו בדרך למטה מגשם אירופאי כבד ועליז. אני ורק אני משכתי את הטיול הזה על כתפיי, כי אם הייתי נכנע ועוזב, החוויות שלנו היו נותרות, אני חושש, בנאליות, משומשות ושגרתיות, את המעיינות החמים החבויים באמצע דרך כפרית לא היינו מוצאים לעולם, ואת תחושת העילוי של גשם שמכה בגבך בחום של 26 מעלות כשאתה תלוי בין שמיים לארץ בגובה של 2700 מטרים מעל פני הים לא היינו חווים אף פעם. מסע, מסתבר, מתקיים גם כשהילד הישראלי למוד-החוויות שלך מביט בך בעיניים בורקות כשאווז בר אוכל מתוך ידו המושטת חתיכה של באגט יבש, על שפת אגם בצד כביש מהיר למרגלות הרי הדולומיטים.
****
ככל אנתולוגיה, גם זו עשוייה טלאים טלאים של סיפורי מסעות שמעניקים סוגים שונים של חווית קריאה. יש כמה סיפורים מרטיטים, מרגשים אפילו, שמצליחים ללכוד את הרגע המפרפר החמקמק הזה שבו מתקיים המסע, בין אם זה בקו אוטובוס בקריית שמונה או במי הים השחור הקפואים בגיאורגיה. בין אם המסע הוא דמיוני או פנימי או אלים או רגוע, המרכיבים הבסיסיים שמהם הוא נגזר חייבים להתקיים. אהבתי מאוד כמה סיפורים כאן, בין היתר אלה של צבי גילת, ארי פולמן וצור שיזף, אחדים היו מעניינים אבל מתאמצים מדי, ואחדים - מיותרים. אבל גם זה, אני מניח, חלק מהחיים.
****”
