עגנון זה עגנון.קטונתי מלהרחיב על העושר והפיוטיות שבכתיבתו.
בספר "שירה" סגנון הכתיבה ה'עגנוני' איכותי כתמיד אבל הסיפור ,הסיפור עצמו,בדיוק להיפך. מאכזב,רדוד ובלתי מתפתח בעליל..
בתחילת הקריאה (חלקים א' וב') העיניין רב,שכן יש כל כך הרבה מיסתוריות והמון רצון לדעת 'מה יקרה' הציפייה הזאת,מסתבר ,נמשכת לאורך כל הקריאה בספר ,ולא באה על סיפוקה.
הדמות הראשית מתאפיינת באופי של בול עץ,ושירה...שירה הזאת,המסתורית והנעלמת..למה הקורא מקבל כל-כך מעט עמודים איתה,והספר קרויי על שמה?שירה היא כמו מנגינת כינור עצובה שמלווה את הספר בקריאתו. נוכחת באינותה,יש שיגידו.ואני אומרת-חסרה ,חסרה מאוד.מסקרנת כל כך ואז משתתקת.פספוס אדיר של דמות פוטנציאלית להחריד.

כמובן שהנקודה אולי הכי "מבעסת" בספר היא שאין לו בדיוק סוף,והוא ערוך כראות עיניה של אחת מבנותיו של עגנון למיטב זכרוני.
לעניות דעתי,לו עגנון היה מספיק לסיים את הספר בחייו,יכול להיות שהיינו נהנים ממנו יותר.

לסיכום אם אתם אוהבי עגנון-קראו ותהנו מהשפה הייחודית ללא ספק.אבל אל תצפו ליותר.

איזה כיף זה שכל מיני סוגים של יוצרים נפגשים!תמיד יוצאים מזה דברים טובים.תמיד!
הפעם משוררים,זמרים,קריקטוריסטים וקומיקסאים וכל מיני מאיירים (מוכרים מאוד ומוכרים פחות)למיניהם,החליטו להתאחד.והתוצאה מגניבה!
להגיד שאהבתי את הכל?לא.לפעמים הפרשנות הגרפית יצרתית כל כך,שאתה כבר לא מוצא דמיון בינה לבין השיר..ולפעמים גם השיר הוא פחות מאתגר. אבל בגדול הרעיון מיוחד,וגורם לספר הזה להיות מאוד מגוון וכייפי.
מחכה לעוד יוזמות מהסוג הזה.

קראתי את 'נהר האמת' בתקופת בית ספר היסודי,עברו מס' שנים וקראתי שוב,ולא הבנתי,פשוט לא הצלחתי להבין איך הספר הזה נשאר לא מוכר,נחבא כזה,לא נמצא בכלל בחנויות הספרים המוכרות.זה היה לי מוזר.
עכשיו הספר יוצא בהוצאה חדשה,ומקבל יחסי ציבור נאותים.עכשיו הוא יחשף גם בפני הקהל הזה,שקורא בעיקר את הספרים במדף התצוגה,את אלה ה'מדוברים'.כל- כך מתאים רעיונית למהות הספר הזה,לעבור את הדרך הזאת של אי-הכרה בך,וההוכחה העצמית שקרתה מאליה,עם הזמן.(הרבה מידיי זמן,לטעמי)

בספר הזה יוסף המספר מגלה לנו שה'אמת'(חיפוש עצמי?חוסר התפשרות?התבוננות?התמודדות מול העולם העקשן?),זו שמפחידים אותנו ממנה,ואמרים שהיא זקנה,זדונית,מטורפת,ומכוערת היא בעצם כ'כ צעירה ומאירת פנים..
תקראו.

ב'סטודנט הזר'הדמות הראשית כמעט חסרת אופי לחלוטין,וזה מתיש לנסות לאורך כל הקריאה למצוא כבר איזה עניין בה,ולא לקבל דבר.
עניין המעמדות מרכזי מאוד בספר זה,וניתן עליו דגש מעניין.
החלק הכי הכי טוב בספר הוא כשהבנים צופים בטלוויזיה,ואז מתועדת החשיפה של אלביס באותה תקופה,עם ניתוח קצר ומעניין של סגנונו,תנועותיו,ומה שהוא שידר בראשית דרכו לאמריקה השמרנית.
בספר הזה,כל מה שקורה ברקע מעניין פי כמה מהעלילה הראשית חסרת העיניין.

תמיד הייתה לי סטייה לנסות להרגיש כמו הגיבורים בספרים שקראתי.
כשהייתי בערך בת עשר,וקראתי את הסדרה 'השבעייה הסודית',אחרי כל ספר שסיימתי הייתי מבקשת לימונדה ועוגיות-הכיבוד הנצחי בפגישות הסופר סודיות-ומגניבות של החבורה.
אחרי כמה שנים טובות,קראתי את 'ללא גבולות' ופתאום מצאתי איזה קסם בפיתות,קפה בוץ ותמרים,וכל מה שאוכלים במדבר צחיח,כשמארחים אותך מוסלמים 'אסלים' באוהליהם וביקתותיהם,נותנים עצות מקוריות,מתבוננים בכלי הרכב המודרני-האופנוע-כמו על התגלות חוצונים,ומקטרים על...עלינו,על הישראלים.אה כן,ככה זה כשיש לך דרכון שבדי,אתה מסתיר את מוצאך,הופך לאיש העולם הגדול, ויוצא מאירופה לקרוע יבשות צחיחות בהן אין לך אוייבים,המרחק הוא היעד ,הקשיים - אתגר,ההרפתקאות הן כבר כמעט הזיה,ו..אין גבולות. :)

כשבבלי חוזר לישראל,ומחנה את האופנוע-הכוכב הגדול של הספר-בחצר ביתו שבגבעתיים,הוא מעיף מבט על מד הקילומטרים,מעדכן אותנו במה שהוא רואה,וגורם לי לקנא.

זהבה קור ידועה בתור סופרת שנונה במיוחד,אחת כזאת שמשאירה חיוך על השפתיים וטעם של עוד.
אבל אם אתם רוצים באמת להתפקע מצחוק-פשוט תקראו את "עלילות לוט" בדיאלוגים שנונים,ניתוח מצבים "תמימים" ותאורים מקסימים לחלוטין,אין סיכויי כמעט שהספר הזה לא יכבוש אתכם.ולא ממש משנה בני כמה אתם,רוב הסיכויים שיתפסו אותכם צוחקים בקול.
לבעלי חוש הומור קליל.
אני נהנתי מאוד :)

הטוב ביותר של ניל גיימן לדעתי.
יש איזו אווירה אמיתית של קסם מתחילתו ועד סופו (היפה) של הספר. הכתיבה הסוחפת ,הדמויות המעניינות שמתפתחות יפה במהלך הספר והתיאורים החדים. יש תפנית יפה בעלילה וסה"כ ספר מומלץ באמת כפנטזיה קצת אחרת ולא כבדה.
משאר הספרים של גיימן נורא התאכזבתי.

ספר מאוד מעניין לקריאה למי שזוכר את מיה מסרטים שעשתה.
הדבר המאכזב הוא שהספר לא כ'כ תואם את המציאות וישנם סתירות . במיוחד התבטאויות שלה שקצת הסגירו עיגול פינות. בכל אופן הספר מעניין כשעצמו ומומלץ למי שמתעניין בסצנת הקולנוע האמריקאני בשנות ה50-70 + וקצת גם על הדור היותר ישן.

הרומן הטוב ביותר של ספארקס לדעתי.
פשוט משום שהוא לא נופל אל קיטש משתפך מייגע ומלאכותי יותר מידיי וגם רוח התקופה עושה את שלה.
בספרו "החתונה" הוא הורס קצת את האופי הקצת יותר רציני של "היומן" ובכל זאת,רומן נחמד ויכול להיות שגם מי שלא אוהב את הסגנון של ניקולאס ספארקס יחבב את זה דווקא.