“תמיד הייתה לי סטייה לנסות להרגיש כמו הגיבורים בספרים שקראתי.
כשהייתי בערך בת עשר,וקראתי את הסדרה 'השבעייה הסודית',אחרי כל ספר שסיימתי הייתי מבקשת לימונדה ועוגיות-הכיבוד הנצחי בפגישות הסופר סודיות-ומגניבות של החבורה.
אחרי כמה שנים טובות,קראתי את 'ללא גבולות' ופתאום מצאתי איזה קסם בפיתות,קפה בוץ ותמרים,וכל מה שאוכלים במדבר צחיח,כשמארחים אותך מוסלמים 'אסלים' באוהליהם וביקתותיהם,נותנים עצות מקוריות,”