זו הביקורת האחרונה שאני כותב בשנה העברית הזו, ולכן מצאתי לנכון לציין שלא הייתי רוצה שספר מעין זה יגיע שוב לידיי ואאלץ לכתוב אף עליו כפי שיכתב בשורות הבאות.
מעשה בשני סופרים שאספו כמה מתכונים נדושים, אפפו אותם במעטה של מסתורין, מזגו לתוך התמהיל דמויות היסטוריות מתחום האדריכלות ודמויות אחרות ממעמקי הדמיון ועוד כמה שלא, תיבלו את התמהיל בחידות לא מובנות, ועל כל זאת הוסיפו כקש וגבבה מושגים שמקומם המוצדק הוא בתחומי קתדרות כל שהן, אך כאן בין דפי הספר הזה, הפכו להיות לסתם מטרד מטמטם.
כל זאת כדי ליצור סיבה לכתיבת ספר היוצר בחביון דפיו מיתוס כל שהוא, בחזקת: אם הם יכולים, אזי גם אנחנו.
ובכן, היו שהצליחו והיו שלא. הספר הזה נמנה על אלה שמאוד לא.
הכתיבה הכל כך מבולבלת ומתבלבלת תוך בניית סיפור בעל רצף כה לא קריא, כה לא הגיוני וכה לא ממוקד (לאמינות אני בכלל נמנע מלהתייחס), מביאה אותי למסקנה שהדבר היחיד המדמה את התוצאה לספר קריאה תוך הפרזה בהגדרתו כפרוזה, הוא מראהו כספר והעובדה שהוצא לאור על ידי הוצאת ספרים.
אילצתי את עצמי לקרוא את הספר עד תומו כדי לנסות ולמצוא בין שורותיו ולו רק כוכב אחד ואף זאת כמענק מחמת הספק, שמא החמצתי בשגגה איזו נקודת אור נסתרת שתאיר לי בכתובים זווית אחרת ומסנגרת.
הערה: ציינתי שמדובר בשני סופרים היות וכך נירשם על גבי כריכת הספר.

יש ספרים שגורמים לך לחשוב, להרהר או לחקור עוד קצת בנושא כזה או אחר. מפתח גאודי הוא לא אחד מהם. אולי בדיוק ההפך.
קראתי מפני שאתר ההתרחשות הוא העיר ברצלונה.
מעבר לזה: העלילה נדושה, הדמויות שטוחות ולא מעוררות עניין, הסוף צפוי למדי. חיקוי זול של צופן דה-וינצ'י, בעיקרו.
במילה אחת: להמנע.

לא הייתי כותב ביקורת על הספר, אלמלא חלמתי על סיוט דומה שכלל את נכדי.
מין מירדף ( לא תאמינו) של סוכני השגרירות האמריקאית בעקבות הנכד בן התשע כשהם מצוטטים ומאתרים אותו באמצעות הטלפון הנייד.
המתכונת כרגיל, ספר נוצרי שמשלב "אבירים יהודים הנקראים אבירי מוריה" אשר מגלגלים משהו השייך לבית המיקדש במרוצת הדורות , תוך עירבוב ישו בענין. סלט מוכר שבדרך כלל אני מאוד ציני כלפיו ומשתדל להתרחק ממנו, הרבה דם , רציחות בדונמים, טובים ורעים מאוד ( אין ביניים) וכו וכו.
הספר מזהיר מאוד שלא לשייך, חס וחלילה, אבירים אלו ל.."בונים החופשיים"
ובכן, כל הסיפור המופרך(ע) הזה הולבש על האדריכל גאודי ועבודותיו המופלאות בברצלונה.
הסופרים, עזרו לי לראות את היחוד והסימבוליקה ( הנוצרית) שבעבודותיו לא רק על הכנסיה והקפלה "המשפחה הקדושה", אלא גם על שאר עבודותיו בברצלונה: בית וינסנט, פארק גואיי, לה פדררה, בית באטלו ובית קלבט.
התרגום לסמליו שחקוקים במבנים, הוא נוצרי, עם האלכימיה של ימי הבייניים ויסודות מיתולוגיים יווניים.
ההעזה והסיגנון הארכיטקטוני שלו הם מודרניים ומיוחדים.
לכן המשכתי לקרוא כדי ללמוד את גאודי תוך העזרות בניפלאות גוגל. זה היה מענין.
לא הצלחתי להבין אם באמת גאודי התכוון לקשור מיקום וסימבוליקה כפי שמחברי הספר מתכוונים, אבל הוא הצליח לעורר בי תאבון לנסוע ולנסות להבין זאת בעצמי.

קניתי את הספר מתוך אהבה לעיר ברצלונה וליצירת המופת של אנטוני גאודי "הסגראדה פמיליה" כניסיית המשפחה הקדושה.
ספר זה מגולל סיפור מעניין של סבה של מריה המספר לה שעליה לזכור את כל החידות שלמדה ממנו בתור ילדה בכדי להגשים את הנבואה. הוא מספר לה סיפור שנשמע לה כהזוי, אך עם הזמן, במיוחד לאחר מותו המפתיע (רצח), היא מתחילה לגלות שהסיפור אינו מופרך כלל. בעזרת מיגל, החבר שלה, יצאת למסע הגשמת הנבואה.
הספר רווי היסטוריה ולוקח את הקורא במסע חקר אודות גאודי וגאונותו האדריכלית אשר השתמש בה בכדי להצפין את קודש הקדושים בנצרות. שפע של מידע היסטורי הן על הנצרות והן על ההיסטוריה של האדריכל הדגול. לעיתים נדמה שאנו קוראים ספר חקר היסטורי ולא רומן, ובשלב מסויים כמעט מאבדים עניין בספר כי לא רואים את קו העלילה של הרומן עצמו כשלפתע הכל מתחבר ומתבהר, ואז הכל דוהר קדימה בקצב גאוני ומסחרר. מומלץ לאוהבי העיר והמעוניינים בקצת היסטוריה. מי שמחפש רומן טיפוסי, זה לא הספר עבורו. אישית נהניתי.

כתוב לא רע בכלל, עלילה מעניינת שמתובלת כראוי בידיעות היסטוריות נחמדות, ומבוא לסימבוליזם.
הבעיה מתחילה כאשר לאורך כל העלילה יש הרגשה שדן בראון כבר עשה את זה קודם, ו"מפתח גאודי" הולך אחריו. אין כל רע, כמובן, הספר כתוב טוב והעלילה מושכת, אבל, עשו את זה קודם.

הספר בעייתי לקורא הישראלי (ובכלל, למי שלא מכיר את ברצלונה) כל המתח שבספר נע בין המבנים של גאודי, וכשלא מכירים את מפת המיבנים - הספר נותר חסר טעם. אם היו בספר תרשימים, הם היו אולי מקלים על הקריאה, אך לי עצמי, גם הפריעו כל הקטעים המבחילים של ההתעללות, שלדעתי לא הוסיפו שום דבר מיוחד לספר, חוץ מטעם רע.

ספר מהמם מושך ומרתק...

ספר מומלץ לקריאה הסוחף את הקורא לחוויה של המאה ה 20

הספר גרם לי לחוות ולהרגיש את הרגשתם את הגיבורים בסיפור מריה ומיגל הזמן מסעתם בחיפוש אחר הסוד את הרגשתי וחוויתי יחד עם מריה את אובדן סבה כאשר נרצח ואת הדאגה שלה לחברתה הטובה טאימיצו שנמחה ולא הייתה מודעת לכך עד שלא ביררה זאת ונודה לה זאת.

לא היה להם הרבה זמן לחיפוש הסוד והחזרתו למקום אך מריה מצליחה לעשות זאת

ספר עם המון אימויצה ורגשות עזים

ספר מומלץ לקיראה בהמון חום ואהבה

נדוש, נטול שמץ של מקוריות וחידוש. למרות הנושא המעניין מצאתי את עצמי מפהקת בלי הפסקה בנסיון נואש להגיע אל הסיפור. כבר היינו בספר/סרט הזה. בקיצור, אכזבה.

הספר מתחיל טוב יש בו קטעים משמימים ולעומת זאת יש בו גם קטעים מרתקים .