אוח,טטיאנה ואלכסנדר..אלכסנדר וטטיאנה..שורה וטטיאשה.
כתבתי ביקורת על "גן הקיץ" האחרון בסדרה,אבל משום מה על הראשון לא כתבתי. עכשיו שיש לי קצת זמן פנוי ומגרד לי ממש לכתוב ביקורת כי הייתה לי תקופת יובש קצרה החלטתי ללכת על זה.
לא בדיוק ידעתי למה אני נכנסת . בדפים הראשונים יש תמונת מצב טרום מלחמתית,שאפשר להרגיש את המלחמה בפתח. פאולינה העבירה את החרדה מהלא נודע באופן מושלם. נערה תמימה שמטיילת ברחובות לנינגרד בקלות דעת כשהגרמנים כל כך קרובים. לגורל היו תוכניות משלו,ובעוד אתה בתחילה מצקצק כמבוגר יבשושי ואומר "אוף,מה זו החוסר אחריות הזו?! המלחמה בפתח!" מהר מאוד אתה מקבל תפנית. ההתאהבות הנואשת הזו ממבט ראשון היא דבר שמוכר לי על בשרי ולא יכלתי שלא להתרגש. הכמיהה הזו (אני כל כך מנסה שלא לעשות לכם ספוילרים) למשהו שבאותם רגעים נראית ככמיהה למשהו לא מושג היא כל כך כואבת וניתן להזדהות איתה. התסכול לסביבה שלא מבינה.ההלם הזה שפתאום נכנסים למצב חדש-למלחמה. מוצגות לנו המון דמויות שחלקן בעלות נוכחות גדולה יותר או פחות אבל נקשרים לכל אחת ואחת מהן וחרדים לגורלה כאילו אנו יושבים עם משפחת מטאנובה בדירה הקטנטנה בלנינגרד. אלכסנדר הוא עוגן,הוא המושיע של טטיאנה. אנחנו שונאים אותו ומתאהבים בו ושונאים אותו שוב ורק רוצים שיסתדר. מה שכן,וכאן אני מזהירה אם אתם באמצע קריאת הספר או תחילתו הפסיקו לקרוא כי אני עושה לכם ספוילר עכשיו- מציק לי שפאולינה פחות או יותר "מחקה" את המשפחה שלה ונתנה את ה"אור הירוק" לתחילתו הרשמית של הרומן. אבל בעצם,מי אני בכלל.זו הייתה מלחמה,והמון נשמות אבדו בצורה שבה מתואר בסיפור. אבל אי אפשר שלא להתרגש.אני בזמן קריאת הסיפור הרגשתי כאילו אני צופה בטלנובלה ,או כאילו אני באמת נמצאת ברקע כזבוב על הקיר וצופה במתרחש.מדווחת לחברות שלי כל יום על ההתקדמות בסיפור כאילו הם חברים שלי."קיבינימאט עם האלכסנדר הזה". לפי דעתי זה הספר הכי טוב בסדרה ופאולינה עשתה ,סך הכל,עבודה מצוינת.לא יכולה לתאר לעצמי כמה שעות ימים וחודשים ושנים היא בילתה בלאסוף מידע על התקופה הנוראית הזו. מהדברים שהציקו לי היו התיאורים המיניים שהיו בהשוואה לשאר הקטעים בספר פשוט מביכים במקום להיות אירוטיים. בקיצור חברים-הספר הראשון הוא הכי מומלץ וסביר להניח שתמצאו את עצמכם נוהרים לחנות הספרים הקרובה כדי לקרוא את האחרים ולהמשיך עם אלכסנדר וטטיאנה לעוד קצת הרפתקאות.

בעשורים האחרונים דרקולה הוא שם ידוע לכל. דרקולה הוא מותג עוצמתי עם תחפושות,ספרים,סרטים,בובות,משחקי וידיאו,ספרי קומיקס וכל מה שניתן לעלות על הדעת. בשנים האחרונות הסקס אפיל של הערפדות אפילו עוד יותר התעצם עם הכניסה העצבנית של ה"ערפדות" עוד יותר למיינסטרים אם זה ב"דם אמיתי" המופתית,"דמדומים" הפחות מופתית , יומני הערפד ,ואן הלסינג ,ועוד כמה שאני בטח לא מכירה או זוכרת. יש משהו - משהו כל כך מסתורי וסקסי ועוצמתי שאני לא יכולה לשים במדויק את האצבע המדממת שלי עליה עם השאלה "מה כל כך מושך?" .
בכל מקרה,בואו נניח את זה בצד ונהיה שטחיים לרגע-קודם כל,הכריכה מעלפת.לא יכלתי לחשוב על עיצוב יותר מגניב וקולע.ככה הטרנסילבני הממזר הזה תפס את תשומת ליבי בשבוע הספר האחרון.עשיתי סיבוב בין עשרות הדוכנים עמוסי הספרים בשבוע הספר בכיכר רבין ובכל זאת חזרתי אליו-הופנטתי!
זו קלאסיקה ללא ספק. סיימתי אותו תוך פחות משבוע. יש בו משהו מאוד קצבי וכייפי ,והוא בנוי מ"גזרי עיתונים" ומקטעים שונים של יומנים של הדמויות והתכתבויות ביניהם. בתחילה חשבתי שזה דווקא יפריע ויעצבן כי אם לא עושים את זה נכון זה פשוט מחרפן את השכל. אבל נהניתי מכל רגע . בראם פחות או יותר חלוץ בקטע הזה ועם הגישה הזו ניסיתי לקרוא את הספר. להניח בצד את כל הערפדים המנצנצים של סטפני מייר בדמדומים ובערפדים הנימפומנים והנאים של "דם אמיתי" ולחשוב שלפני כל כך הרבה שנים במאה הקודמת (!!) אדם ניגש אל הספר בכזו נאיביות וכנראה התחלחל ופחד עד עמקי נשמתו.אם אני הייתי צריכה שניה להתאפס על עצמי לאחר כמה תיאורים מאוד מדויקים של בראם סטוקר על הטירה של דרקולה ומזג האוויר הנורא והנוכחות המצמררת של הרוזן בכבודו ובעצמו-המחשבה שפעם אדם היה פותח את הספר בלי לדעת למה הוא נכנס,לא היה לו את אן רייס שתעשה לו בית ספר על ערפדים בגיל ההתבגרות וגם לא היה לו את הקולנוע עם מבחר סרטי אימה.אולי היה את הפולקלור והסיפורים המפחידים.אבל בראם סטוקר לקח את כל האלמנטים האלו,כל האגדות ויצר משהו אחד שעשה לכולם בית ספר בספרות גותית ואימה. כשניגשתי לקריאתו,אני ידעתי שהספר קיים וש"יש ערפדים" ודרקולה חי חי "וקיים" . זה אולי אולי קצת הרס לי,אבל ממש לא מנע ממני להנות. אפילו השוביניזם הקל לא הפריע לי ואף שיעשע אותי .דברים בסגנון "מוחך כשל גבר וליבך כשל אישה.השארי כאן,אינך בנויה למסע כזה"!( או משהו בסגנון) . בקיצור- ספר מהנה ממש שהעביר לי שבוע בכיף ועשה צמרמורת כשצריך וגרם לי לתמוך בחבורה האמיצה ,ובערך כמו לראות סרט אימה -גם להגיד לעצמי בראש "לא!מפגרת!מפגר!אל תלכו לשם!אתם לא קולטים?!אהה"
בקיצור-אם גם אתכם הכריכה השחורה והכיתוב האדום תפס על איזה מדף-ממש לא להסס וללכת על זה.

בגיל ארבע אמא שלי אמרה לי בהתרגשות שהיא הקליטה לי סרט על חד קרן."על יוניקורן". מאותו הרגע שהסרט ריצד לו על המסך התאהבתי נואשות.
בגיל 13 ממש לפני שטסתי לארה'ב לטיול בת מצווה מאוחר גיליתי שהסרט האהוב כל כך,the last unicorn ,מבוסס על ספר! כמה התרגשתי! בגלל שאני אמריקאית והאנגלית שלי חזקה ניגשתי היישר לחנות שאוכלת את כל הרשתות בארץ בסיבוב,Barns and noble, ובהתרגשות שאלתי את המוכר אם יש לו את הספר.
הוא מצוין-הוא סוחף,הוא מרגש. עד היום יש לו מקום כבוד על המדף,וגם החד קרן מהסרט מככבת לי בענק על הרגל בתור קעקוע שעשיתי בגיל 18.
ההתפתחות של הדמות ממישהי שהיא כמו כולם,ככל החדי קרן-ומתפתחת כאינדיבידואל בניגוד למה שהיא באופן טבעי הייתה אמורה להשאר-תמימה,לא מודעת לעולם ומלאה באהבה עצמית, והופכת בעצם לאישה ולומדת את מהות האהבה והחרטה ולעולם לא תהיה כפי שהייתה,גם כשהיא מוצאת את בני מינה. להיות חלק מכולם ,להראות כמו כולם,אבל מבפנים שום דבר לא יהיה אותו הדבר.
מדהים.

מדהים מדהים מדהים.
בבית יש לנו את הגרסה באנגלית, ששכבה על מדף הספרים המשפחתי מאז שאני זוכרת.
בתור ילדה לא התקרבתי אל הספר-לא הבנתי מה יש בו ,והוא נראה לי מאיים ולא מובן. אמא שלי רכשה אותו בעברה בניו יורק כשהיא עבדה ביריד ספרים וזה הקומיקס היחיד שהיא קראה בשקיקה ועדיין מדברת עליו עם ניצוצות בעיניים ומשבחת אותו.
מאז גדלתי,האנגלית שלי גם כן- והחלטתי לגשת ל"מלאכה". אני פריקית של קומיקסים ובמיוחד ביוגרפיים (כדוגמאת פרספוליס של מרג'אן סטרפי),ומאז שהתחלתי לקרוא תמיד התעניינתי בספרות על השואה.
אני חושבת שארט העביר את הסיפור בצורה כל כך טובה , מעביר את החרדה ממה שעתיד לבוא לדמויות,את הפחד הכעס והתקווה, ומפתחת סקרנות ממשבצת קומיקס אחת אל השנייה בצורה כל כך טובה שאף סטיבן שפילברג לא היה יכול להעביר כל כך טוב אפילו על המסך הגדול .
מומלץ בחום גם לאלו שלא כל כך חובבים את הז'אנר .

כשניגשתי אל אחד ממדפי התצוגה בחנות הספרים נתקלתי בהיסטוריונית. הכריכה מסקרנת ,עובי הספר מאיים. אבל אני פריקית של ערפדים (עוד לפני שבלה קאלן ומאהביה השונים יצאו לאור ולתודעה) . אני במיוחד אוהבת שההיסטוריה והמיתולוגיה משתלבים ביחד ומושכים אותי עוד יותר לחקור. ולכן הספר הזה משך אותי במיידי וגרם לי לזנוח את שאר הספרים שרכשתי בעותה העת.
עברו כמה שנים מאז שסיימתי אותו, אבל אני זוכרת בבירור שסך הכל נהניתי ממנו מאוד. הרעב הזה לדעת עוד על ולאד צפש וההיסטוריה שלו היא מה שהשאירה אותי כי סך הכל, המסע לאורך הספר הוא לפעמים לעוס ומייגע. וגם הסוף,סלחו לי על הספוילר הפיצי פצפון,מאוד מאכזב...גורם לקורא לחשוב "התעייפת כל כך מלכתוב את המיליון עמודים אז שלפת את הרעיון הראשון שצץ לך והקאת אותו על העמודים האחרונים" . וזה אכזב. כן נהניתי מהתיאורים של האוכל (כי כזו אני,גרגרנית -גם בצורת טקסט)
ומאוד נהניתי מהעובדות ההיסטוריות שהובילו לסיורים ארוכים ברחבי האינטרנט ובפרט בויקיפדיה אהובתי.
בקיצור בז'אנר הזה-המיסטי,ההיסטורי, אני חושבת שזה אחלה ספר ואם יש לכם סבלנות וסקרנות תהנו ממנו (ויש מצב שכמוני,תקטרו על זה במהלך המסע אבל תמשיכו לקרוא)
קריאה מהנה!

הספרים הכי טובים הם הספרים שמוצאים אותך..
וליום הולדתי ה16 או ה17 קיבלתי לידי את "פרספוליס" מחברת משפחה שידעה שאני פריקית קומיקס .
עד אז,לא בדיוק קראתי קומיקסים מהסוג הזה,יותר התעניינתי בדברים יותר קלילים , "מה לי ולאירן" חשבתי..אבל בלי לשפוט, התחלתי לקרוא.
נשאבתי פנימה. קודם כל נפתחו עיניי כי עד אז מה ידעתי על איראן? כלום, רק רעלות ואיום גרעיני.
לא ידעתי שמתחת לרעלות ולשחור מסתתרות דמויות עם ראש פתוח ועם השתוקקות לחופש,מוזיקה ומסיבות סודיות ואלכוהול שרוקחים במרתף . אנשים עם אידיאולוגיה ומלאי אהבה שרק רוצים לחיות ולהביע את דעתם.
עד היום אני לפעמים קוטפת את הספר מהמדף וקוראת פרק שניים. לומדים לאהוב את מרג'ן , והסקרנות שמתעוררת עקב העלילה לגבי איראן היא בלתי נמנעת. הספר השני גם מצוין ומומלץ למי שהתאהב במארג'ן הקטנה. קשה להאמין שזו אישה אמיתית שמספרת את הסיפור שלה..אבל זה אמיתי,והיא מדהימה. לשני הספרים יש מקום של כבוד על המדף.

קניתי את "ילדי יום ראשון" בשיא ההערצה שלי לאביב גפן. הביקורת שלי בזמנו תאמה את ההערצה שלי "או-מיי-גאד- איזה ספר פאקינג אדיר יואו"

יש לי קטע כזה,סליחה על הבוטות,לקרוא בשירותים. מדי פעם אני פשוט שולפת באקראי ספר מהמדף ורצה אל "עיסוקיי"..
ואותו ספר אקראי יושב שם תקופה מכובדת עד שאני מחליטה לעשות סדר.
אז זה קרה יחסית לא מזמן,שאותו ספר נבחר באקראי אך עם לא פחות כבוד לשעשע אותי (ואת אלו שיבואו אחרי)על כס המלכות.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אביב גפן.אבל הספר הזה צריך להשאר שם,ליד כס המלכות.

כל הספר פחות או יותר הוא "אני אביב גפן.אם לא ידעתם,אז אני אביב גפן.ולא טוב לי עם זה.טוב לי עם זה.לא טוב לי עם זה.אביב גפן.דור מזוין.אביב גפן."

הוא יעביר לכם אח'הצ עצל בשמחה, והפרקים בספר באמת יחסית קצרים אז אפשר גם לקרוא אותו בגיחות אל השירותים (מה יש לי משירותים כל כך בביקורת הזו?!)..
אבל הוא לא באמת מרגש ומסקרן ומאחד עד עשר הייתי נותנת לו 4 וחצי שנותן היי פייב לחמש.מה שכן הוא נותן מענה לאותם מעריצים של אז והיום לגבי החיים שלו..ומאכיל את הרעב שלנו לחטטנות ולדעת קצת יותר על הסיפור שלו עם אילנה,למה הוא לא עשה צבא ,וכו'.
אבל בכל זאת הרגשתי כמו בבחינת בגרות -אתה שוכח הכל מייד אחרי שאתה מסיים..והספר חזר למדף..מחכה ליום שבו הוא שוב ייככב לי בשירותים יחד עם ה"גל גפן" וה"זבנג"

עכשיו מעונן.

בבוקר אחד,הספר הראשון ,"פרש הברונזה",הופיע על השולחן במטבח. כששאלתי את אמא שלי מהו הספר הזה היא השיבה שהשכנה קנתה לנו מתנה לחג.
אני חייבת לציין שהוא נשאר על השולחן לעוד כמה ימים עד שהתפניתי לקרוא אותו ונשאבתי פנימה. לא יכלתי להניח אותו לדקה,וכמובן שדיווחתי לשכנה שהוא אחד הספרים היותר טובים שקראתי. את הספר השני "אלכסנדר וטטיאנה" קניתי ישר אחרי שסיימתי את "פרש הברונזה" והוא היה הרבה פחות טוב מהראשון אבל התעקשתי להמשיך כי הסקרנות אכלה אותי. גם כשהוא קצת נעשה סרט תורכי נשארתי.
אל הספר השלישי ניגשתי עם קצת פחות מתח וסקרנות. הרגשתי ש"חזרתי הביתה" אל אלכסנדר וטטיאנה.
אבל זה היה מעיק ממש. זה הרגיש כאילו אין לה מה לכתוב כבר והיא מתחה את זה ומתחה את זה. מצד אחד ממש אהבתי את ה"המרחות" הזו. כי הרגשתי שאני חיה איתם יום יום ,מרגישה את החרדות של הזוג ומתרגשת ומתעצבנת ואפילו קצת מתחרמנת איפה שצריך.אבל זה לא היה זה-בחצי האחרון זה כבר נמתח ונלעס כל כך. על אחד הפרקים האחרונים שבו אנתוני מדבר דיבורי צבא כבר דילגתי . רציתי כבר לדעת מה קורה בסוף.אני מתנצלת אם הכתיבה שלי קצת ..איך נגדיר את זה,גרועה ואימפולסיבית,אבל אני ממש כמה דקות אחרי סיום הספר ואני "מקיאה" כאן הכל . הפרק האחרון ריגש אותי בטירוף..פאולינה הצליחה להעביר אותו בצורה כל כך טובה שאני לא מצליחה למצוא עוד מילים לתאר את התחושות שנוצרו בי..אני חושבת שבזכותו-הספר היה שווה את מאות העמודים.הרגשתי שסיימתי איתם את המסע הארוך והמפרך הזה מתחנת האוטובוס בלנינגרד עד סגירת המעגל ,על ספסל אחר ובחיים אחרים ושלווים. אני לא חושבת שהספר הזה מומלץ לקריאה אם לא קוראים קודם את השניים האחרים. ואני עוד מפנטזת על הרגע שיהפכו את פרש הברונזה לסרט.