כפי שהבטחתי אני מעדכנת בהתפתחויות, סיימתי לקרוא את "משהו פשוט מסובך", הספר האהוב עלי מסדרת היומנים של שלומצי.
ומדוע דווקא הוא?
הספר עוסק בשלומית, נערה מתבגרת רגע לפני הגיוס, שחיה חיים מבוססים נטולי צרות.
נשמע משעמם? אבל הכישרון פה של דקלה הוא להוכיח יפה מאוד שגם צרות של עשירים הן לא פשוטות בכלל...

יש לה שתי חברות הכי טובות בשמות הגנריים שובל ונטע.
הן הכי אוהבות לצרוח משמחה כשהן נפגשות, להתנצל על הקנאה שהן מעוררות אחת בשנייה, להופיע על במות התיכון ולהחמיא אחת לשנייה על הופעותיהן, ולקבוע כל מיני בילויים שלרוב מתבטלים עקב הגורל האכזר.
לשלומצי השונאת את השם שלומית יש גם משפחה שפורקה והורכבה מחדש, אבא שלה התחתן בשנית ויש לו את איתן מאיה ושירי ויש גם איזה אמיר אחד.
יש לה ידיד ממש טוב שהיא לא רוצה לנשק, אלעד.
את כל שאר הידידים היא ממש רוצה לנשק: יוני המבריזן, ג'ו הממקבל, וגולת הכותרת של הספר - המורה הנערץ (והמנצל זאת היטב) עמוס יואלי.

רוב הספר עוסק במערכת היחסים שנרקמת בין שלומית לאותו עמוס, וממרחק של 15-20 שנה אפשר לראות עד כמה הזוגיות הזו לא מומלצת.
כספר שעוסק ברובו בתחום הכתיבה הדרמטית בשירה ובתיאטרון - אפשר להגיד שבאהבה אין אסור ומותר, אבל לא רק מבחינת הפרש הגילאים המוגזם הקשר בעייתי, אלא גם מבחינת בשלות המשתתפים בקשר. קל להצביע על העובדה שמדובר בשני ילדים שלא התפתחו בהתאם לגילם. אצל שלומצי זה אולי עוד ישתנה אבל אצל יואלי... יותר קשה לשנות הרגלים בגיל 40 פלוס פלוס.

בעוד ששאר הדמויות בספר מנסות לחשוב גם על האחר (במיוחד שרוני האחות הקטנה והמקסימה שגונבת את ההצגה), שלומצי נסחפת לקשר הזה בעיקר בשל העובדה שבתוך הבועה שהיא יוצרת עם עמוס היא סוף-סוף יכולה להיות הגיבורה והכוכבת, מה שהיא משתוקקת אליו כשחקנית סוג ג'.

גם עמוס מקבל כמובן לא מעט מהקשר, כותרות בעיקר. הכותרות בתקשורת על יצירתו מקבלות צבע אחר בזכות גילה הצעיר של שלומצי : פתאום מובנות המריבות המיותרות בין הסופרים הנכבדים, הקלילות, חוסר ההתעמקות, הצעקנות... כמו לצפות בערוץ הכנסת אך בלי חשש ביקורת ציבורית.
לאכול עוגת גבינה מושלמת שאלעד אפה איתך ולהשאיר אותה שלמה כי שיקרת לו ואין לך תיאבון.

ספר מומלץ ביותר, אני ממש נהניתי, אך גם ממש לא ממליצה על הדפוס הזה של מערכות יחסים, זה התאים אולי לתקופה שבה זה נכתב... אבל עכשיו אחרי שצברנו את הניסיון הזה נמליץ לצעירים:
אל! פשוט אל...

זה התחיל מגניב, מצחיק, קליל, בדיוק כמו מה שהבטיחה הכריכה
ספר על מתבגרת סוערת ומלאת אמוציות.
ואז...
זה הסתבך
ונהיה סיפור לא קליל ולא חמוד.
התאהבויות מוזרות, בחירות כבדות משקל, דברים שמסתבכים לא בקטע נערי אלא בקטעים של עול החיים
אממ...
לא זה מה שהתכוונתי לקרוא.
זה לא הסיפור שסיפרה לי הכיריה, זה לא הסיפור שהיה צפוי בהתחלה.
התלבטתי אם להניח את הספר באמצע, ולא עשיתי את זה ,
כי בסך הכל הסיפור כן בסדר
אבל האכזבה שזה לא מה שהכוונתי מראש, המשיכה ללוות אותי,
זה כמו ממש לרמוז חזק שאת םרוצים משהו ספציפי מתנה ליומולדת, ולבנו תעל זה
ולקבל משהו מושקע אחר.
מושקע,
אבל אחר.
האכזבה מכבה את השמחה על הדבר האחר המושקע,
ככה שקשה לי כתוב חוות דעת אוהבת על מה שכן קיבלתי.
לפחות, אם אתם קוראים את הביקורת הזו, תתכוננו לזה מראש...

שבת קראתי ספר ישן מלפני 12 שנה של דקלה קידר
הייתי בת 18 בדיוק כמו שלומצי.
מגיל 12 אני כותבת יומן.
יש לי כבר 24 יומנים ושום דבר לא השתנה.
היא בוכה על שברונות לב, על לאה גולדברג שנכנסת לתמונה במעמקי הדפים.
השנה בדיוק קראתי לאה גולדברג,אבל לא חשבתי שארגיש כמוה בודדה.
שלומצי התאהבה ביוני ואח''כ גילתה שהוא שקרן שאוהב מישהי אחרת.
אני התאהבתי בגיל 22 ואז גיליתי שהוא אוהב את חברה שלי,אח''כ הייתה הנשיקה הראשונה שלי שהייתה בכלל למישהי אחרת.
אח''כ התאהבתי בבחור לא יציב נפשית ורגיש רציתי להציל אותו,שלומצי רצתה להציל את גיא אבל גילתה שהוא בן 14 בערב שירה,אני הייתי בבית אריאלה והתאהבתי בבחור בן 40 ואז גיליתי אח''כ לא ידעתי מראש(לא יכולתי לדעת)
יצאתי עם בחור בן 36,הלכנו לספריה חשבתי שהינה הבחור בן 40 בבית אריאלה שוקע בערפל אבל גם הוא איכזב,גרם לי לחסום אותו אחרי שבוע לשבת חולה בבית מצוננת(לא בגללו)
אני שמחה לפחות שלא כתבתי עליו שיר.
שלומצי התאהבה במנחה שלה לכתיבה שהוא בן 43 והיא בת 18.
חשבתי לעצמי אולי זה לא כל כך נורא שהתאהבתי בבחור בן 40 כשאני אהיה בת 30 השנה,זה לא פדופיליה אבל זה לא משנה את הכאב.
שלאה גולדברג כותבת ביומנים שלה על הבדידות, גם אני כותבת על הבדידות כותבת על הדברים בשקיקה רבה.
אפילו שהיא לא יכולה להיות עם המנחה שלה לכתיבה היא עדיין לא מפסיקה לאהוב אותו לא מפסיקה לכתוב ועדיין מאמינה שמשהו ישתנה.
אני לא יודעת אם אני מאמינה שמשהו ישתנה אני לא מפסיקה לכתוב.
היא ממשיכה לקרוא אותו גם אם זה נגמר, אני ממשיכה לקרוא כתבות שלו בהארץ למרות שזה נגמר ממש בילבל לי את הראש, מי היה מאמין
לפעמים נדמה לי שלהתאהב לא תמיד יש היגיון זה פשוט מצב תמידי כזה כשאנשים אוהבים להיות שהם שבורים כמו שאומר לה המנחה לכתיבה ''את שבורה שלא הצלחת בזוגיות אז את מוצאת לך תחליף מושלם אחר שהוא לא מתאים לך אז הוא מעסיק לך את המחשבות'' יכול להיות שבגלל זה אני חושבת על הבן 40 למרות שהוא לא מתאים לי,אבל למה אני חושבת על השמלה שהסתכל עלי וממשיכה לדמוע.
היא מאמינה באהבה גם אם הכול נראה אפל, אולי גם אני צריכה שאפילו אני לא באמת רואה.
תודה לך דקלה קידר ועל הספר הנפלא

הספר כל כך נגע ללבי שכל ביקורת שאכתוב תהיה חושפנית ואישית מדי.
אפשר רק לומר שלמשך כמה ימים חזרתי להיות בת 17, שזה משהו שלצערי לא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן.
למרות שהסוף הממש סופי הוא די צפוי, דווקא כל מה שלפניו הרבה פחות צפוי, ומעורר דילמות שאני מקווה שהבת שלי דווקא לא תצטרך להתמודד איתן.
אני מניחה שנערות שהן באמת בגיל של שלומצי יתחברו לספר ממקום אחר ממני, ובכל מקרה הוא כתוב טוב, לא ״מתיילד״ ולא מנסה להתנחמד, מצחיק ועצוב ומרגש.
שלומצי הפכה לחלק ממני והיה לי קשה להפרד ממנה בסוף הספר. אולי עוד לא ממש נפרדתי...

כנס נוער קורא, קיץ 2014.
אני ישבתי שם באולם, עם עוד 1000 נערים מכל הגילים, יושבים ומקשיבים בשקט לכל ההרצאות. מריעים בכל פעם שמישהו מזכיר את פרסי ג'קסון\ההוביט\שותקים בכל פעם שמזכירים את דמדומים, מצטופפים בדוכן הספרים להחלפה, מנסים להשיג ספר ששענו עליו שהוא טוב וכשחוזרים מההפסקות, אפשר לראות איך האולם התמלא באנשים עם כובעים של גרוויטי פולס\דוקטור הו\הארי פוטר\פאנדומים אחרים.
פייר, היה לי כיף. מאוד.
אין כמו כנסים.
אחת מהמרצות שהייתה שם היא דקלה קידר. היא סיפרה לנו על למה התחילה לכתוב על שלומצי, איך היא עברה לכתוב את הבלוג שלה בתפוז, על הקהילה הקטנה שהייתה סביב הבלוג ועל הרגשות שלה בכללי בנוגע לשלומצי.
אני חושבת שאם לא הייתי שומעת את ההרצאה הזו, לא הייתי נהנת כל כך מהספר.

הספר הוא בעצם החלק השני של אוסף יומניה של שלומצי.
אני חייבת להודות שאהבתי את שלומצי. היא לא מושלמת(ממש לא), מצחיקה ונבונה. היה כיף לקרוא מנקודת המבט של שלומצי. הכתיבה (לרוב) הייתה ראותה וכיפית לקריאה. אפשר ממש לראות את הגדילה של שלומצי: מתחילתו ועד סופו.
בנוסף לכך, אהבתי את הסביבה שלה (המשפחה שלה, חברים וקרובים אחרים) ויחסיה איתם. הם נראו לי... אנושיים. אני חושבת שליצור דמויות אנושיות זו אחת מבין התכונות הכי טובות שיכולות להיות לסופר.


עומד להיות ספוילרים רבים מעתה והלאה: תיזהרו
בספר הזה יש טאבו.
לפי ויקיפדיה, טאבו זה " איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת." וחלק נכבד מהספר מדבר על הרגשות של שלומצי לגבי עמוס, סופר שלימד אותה בקרוס מטעם בית הספר (לא פייר! גם אני רוצה!) ואחר כך הוא מלמד קורס כתיבה שהיא מצטרפת אליו.
הקטע ששלומצי מתאהבת בו זה לא הטאבו: הרי גם אני שמעתי ומכירה סיפורים שבו תלמידה מתאהבת במורה שלה. הטאבו בספר הוא שעמוס עצמו מראה רמזים לקרבה ולאהבה כלפיה בספר! ברצינות. זה כבר לא הופכת להיות קראש חד צדדי אלא משהו משותף ששניהם חווים אותו. לקרוא על זה גרם לי רגשות מעורבים: מצד אחד רציתי שהאהבה הזו תתממש ושלומצי תשמח והם יצאו לדייטים ויהיו זוג והכל, מצד שני זה הגעיל אותי. העובדה שהבחור מראה סימני אהבה כלפיה ולא לוקח את עצמו בידיים ואומר "דיי, מספיק" הרגיזה אותי.
דבר אחד שאני בטוחה בו לגבי שניהם זה שמגיע לדקלה עוד צל"ש על כך שכתבה את זה ולא התביישה.

יש עוד טאבו בספר הזה, אומנם ראיתי אותו בעולם הספרותי והוא פחות נחשב לדבר שאסור לדבר עליו, אבל אני אף פעם לא ראיתי בכתבים ישראלים שמדברים עליו: התאבדות ואשפוזים פסיכיאטרים של בני נוער.
שלומצי מתחילה לדבר עם מישהו שקורא לעצמו גיהינום אחרי שהוא כותב בפורום שהוא רוצה להתאבד והם מתחילים להתכתב. הלוואי שהיו יותר קטעים בין הקשר ביניהם, שהם היו מתחברים ובאמת יהיה ביניהם קשר חזק ויציב ושישמר בכל הספר. הייתי שמחה לשמוע על מה שעובר על גיהינום, על ההפרעה הנפשית שלו שאוכלת אותו מבפנים ועל האשפוז. דיי היה לי עצוב שבשלב מסוים הקשר התנתק והופיע מידי פעם, כמו עלה נידף שנעלם.
אולי דפנה יכולה לכתוב על חייו של גיהינום בספר אחר. אני אשמח לקרוא את הסיפור הזה.

אף על פי שכן נהנתי מהספר, ההתחלה הייתה נוראה מבחינתי, כנראה ברמה של שני כוכבים. פשוט כל הזמן היא דיברה על אהבתה ליוני ואהבה ואהבה ואהבה עוד ועוד ועוד עד שנהיה לי חתיכת כאב ראש. נכון, זו אשמתי שלא קראתי את הספר הראשון ויכול להיות שאם הייתי עושה את זה הייתי נהנת מהחלק הזה אבל לא. אהבה אהבה אהבה וכל שאר הדברים בחיים, כמו לימודים, משפחה וחברות, הופך להיות שולי. ככה זה כשמתאהבים? אם כן, תודה לכם, אבל אני לא רוצה להתאהב.
שמתי לב שזה ממשיך בהמשך הספר, אבל משום מה זה כבר לא הפריע לי כמו מקודם.
הדבר האחרון שאני מתכוונת לכתוב עליו שבהתחלה הייתה את הבעיה של השורות הקצרות, שאחרי כל חמישה מילים יש נקודה. לשמחתי, זה השתפר בהמשך הספר.

לסיכום: שווה קריאה אבל תעשו לעצכם טובה ותקראו את הספר הראשון לפני (לא כמו שאני עשיתי.)

בטח אלוהי הספרים יושב לו איי שם במרומי השמיים וגאה שיצא לו כזה בן יפה. "משהו פשוט מסובך" הוא הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם, לפחות לטעמי, מגזימנית שכמותי. ;)
בעמודים האחרונים כבר התחלתי לבכות. זה לא היה הסוף המרגש אלא המחשבה שהינה, עוד עמוד וזה נגמר.

לא הייתי מגדירה את "שלומצי" כספר, אלא כחוויה שלא תחזור על עצמה. בטח את/ה יושב על הספה בבית ומפקפק בדבריי. "פחח ילדה בת 14 ,ה היא מבינה?" אז ידש לי חדשות !

בזמן שכל הבנות מהכיתה שלי ישבו וחרשו על "כעט מלאכים" אני קראתי את "שומרת אחותי" ו"אליסה בארץ הפלאות" (לא רק לילדים!")

שלמות.שלמות.שלמות.
ופעם אחת ולמיד- זו לא דקלה קידר מערוץ הילדים !!!!!!!

ספר מופלא. בכיתי, צחקתי. התרגשתי בכל רגע ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד שגמרתי. הספר הזה ילווה אותי עוד הרבה זמן, כמו גאווה ודעה קדומה, השחף ומאה שנים של בדידות. עבר חודש וחצי מאז שקראתי אותו ואני עדיין חושבת עליו. אני לא יכולה להבין איך מישהו יכול לכתוב באופן כל כך אמיתי את מה שאני מרגישה. שלומצי היא אני. היא החברות שלי. ההורים שלה הם ההורים שלי. לפעמים אני לא יודעת אם אני כועסת שהיא כל כך דומה לי או אוהבת אותה או מה??
לא יודעת אם הוא מומלץ לבנות מתחת לגיל חמש עשרה, אלא אם כן הן מאוד בוגרות לגילן. אני לא רוצה להתנשא אבל צריך להיות קצת יותר בוגר בשביל להבין ולהזדהות עם מה שעובר על שלומצי. הלוואי ויהיה עוד ספר.

טוב אני באמת לא יודעת איפה להתחיל.
קודם כל,את סופרת מדהימה.
הקראיה של הספקים הללו הייתה סוחפת,מרגשת ומעניינת כ"כ,
שהצטערתי שסיימתי לקרוא אותם.
הספר הזה,מתאר בדייקנות רבה,וכך גם הספר הקודם,את מעללותיהן של טינאג'ריות,שעוברות את התקופה הזאת,בדרך הכי אמיתית שיש.הופתעתי ולטובה כמובן,איך הצלחת להיכנס לתוך מוכה של נערה בגיל הטיפשעשרה,שחווה בדיוק את מה שאנו חובים,רק שהיא מתעדת את זה,ואנחנו עדים לחייה.
הספר האחרון הייה מדהים כ"כ.
אני ממליצה בחום לכולם לקרוא את הספר הזה,אתם לא תוכלו להפסיק לקרוא אותו,וכך גם את הראשון בסידרה.
סופרת מדהימה,ספרים מדהימים,וילדה אחת,שמצליחה דרך חייה,לעזור לי לראות דברים שלא הייתי רואה לבד,ולעלות תהיות,שפעם,פחדתי לחשוב עליהם.|
דקלה,אני מעריצה מושבעת שלך,ושל שלומצי:)
תמשיכי לכתוב,ולעולם אבל לעולם-אל תפסיקי:)
מחכה כבר לספרך הבא.:)

מבקרת: ליאל
אווווף!!!! אני כול כך מתבאסת שהספר הזה נגמר, כול כך מתבאסת שסיימתי לקרוא אותו וכול כך מתבאסת שאין ספרי המשך!
הספר הזה היה כול כך קסום וכול כך מעניין שעכשיו אני ממש עצובה, נקשרתי ממש לדמויות (לכולם) ועכשיו שאני לא יודעת מה איתם זה מבאס,
אני יודעת שאני נשמעת מפגרת אבל כשאני קוראת ספר אני ממש נכנסת לתוך העולם של אותה דמות (במקרה הזה זאת שלומצי) וממש נקשרת והופכת להיות חלק מהם ואז פתאום שזה נגמר יש מין עצבות קלה לכמה רגעים, ובמיוחד בשני הספרים האלה שדקלה הסופרת לא עשתה לי חיים קלים ובשני הספרים יחד יש 1013 עמודים המון חוויות המון חברויות והמון חיים! ולצערי זה נגמר,
לא חשבתי שאכתוב את זה אבל היה לי חיסרון אחד בספר והוא: כול הקטע ששלומצי מתאהבת במורה שלה היה בשבילי טיפה דוחה ועוד שהיא מאבדת את הבתולים שלה איתו זה היה בכלל הלם! (סליחה שגיליתי) לא שיש לי משהו נגד אהבה כזאת אבל זה בכול זאת היה קצת מוזר לקרוא את זה כי לא חשבתי שלכיוון הזה זה התפתח אבל מה לעשות? יש הפתעות בחיים :)
אבל סה"כ הקטע הזה עם המורה לא הרס לספר אלא נתן מוטיב מעניין יותר, אני אהבתי את כול הסיפור מהעמוד הראשון עד לעמוד האחרון, הוא מסופר בצורה קלילה זורמת וכיפית לקריאה, אני פשוט נהנתי מכול רגע...אז בבקשה למי שעוד אפילו לא קרא את הספר הראשון רוצו מהר לקרוא!