בזמן האחרון אני נתקל כאן ב'סימניה' בתופעה מאוד מאוד מעניינת, שקראתי לה: "תופעת הפגישות הסימנייתיות" - תופעה שבה כותבי הביקורות הסיפרותיות מספרים בביקורות שלהם על חוויותיהם ממפגשים כאלה או אחרים עם הסופרים שכתבו את הספרים עליהם הם כותבים, או עם דמות כלשהי בספר, כמו אפרתי שנפגשה עם יו נסבו ממש לא מזמן למשל, ועוד כמה.
אז החלטתי שאם הם עורכים כאלה פגישות, אז למה שגם אני לא אערוך? זה יהיה בספר הבא שאקרא, הבטחתי לעצמי. והספר הבא היה 'תיק נעדר' של דרור משעני, שבמרכזו עומד בלש בשם 'אברהם-אברהם'. החלטתי להיפגש עם הבלש.
אם יש משהו שאני צריך לדעת לגבי מפגשים עם בלשים, ושביום הפגישה לא ידעתי, זה שצריך לקבוע את אותן פגישות מראש (לפחות חודש מראש). ביום הפגישה יצאתי מביתי, והלכתי לכיוון האוטובוס שיוביל למשרדו של אברהם-אברהם שנמצא בחולון. לרוע מזלי, היה שרב כבד בחוץ (קרוב ל-40 מעלות צלזיוס) עם לחות מעיקה שגרמה לי להזיע כמו מטורף, ואם זה לא מספיק אז גם לא היה מזגן באוטובוס. היה שם צפוף מאוד שם בתוך האוטובוס, ובגלל שרוב הנוסעים היו זקנים, נאלצתי לעמוד. אחר כך, יצא שבטעות ירדתי תחנה אחת מוקדם יותר ממה שהייתי צריך (כנראה שהחום והצפיפות לגמרי עלו לי לראש, ואולי זה קרה גם בגלל שלא יכולתי להישאר עוד באוטובוס הזה) ונאלצתי ללכת כרבע שעה ברחובות העיר חולון, מיוזע ועצבני.
לבסוף, כשהגעתי למשרד שלו, מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, סוף סוף הרגשתי אוויר מזגנים נעים, וסוף סוף הגיע הרגע שלו ציפיתי: הפגישה שלי עם הבלש אברהם-אברהם. אבל מסתבר שמיהרתי מדי לשמוע, כי כשניגשתי למזכירה שלו ושאלתי אותה אם אני יכול להיפגש עם אברהם-אברהם, היא אמרה לי שהוא עסוק.
"מה עסוק?!" שאלתי בלחץ, וכבר התחלתי לראות את החלום שלי מתרסק לי מול הפנים כמו מגדל בבל. "אני רוצה להיפגש איתו!", ואז הוספתי: "בבקשה, זה דחוף!"
"קבעת פגישה איתו?"היא שאלה.
"מה לקבוע פגישה?!" שוב נלחצתי. "הייתי צריך לקבוע פגישה?"
"כן, ככה זה. אברהם-אברהם הוא אדם מאוד עסוק"
"מה עסוק?!"
"תגיד" היא פנתה אליי. "מה הקטע שלך, שאתה חוזר אחרי כל מה שאני אומרת, ומוסיף לזה את המילה 'מה' בהתחלה?"
"מה חוזר?!" לא הבנתי. "ובמה הוא עסוק כל כך, האברהם-אברהם הזה, שהוא אפילו לא יכול להיפגש איתי, אם יותר לי לשאול?"
"יש לו איזו תעלומה עכשיו לפתור. משהו על איזה נער אחד שנעלם" היא ענתה לי על השאלה.
"אז תגידי לו, בבקשה, שאם הוא לא מקבל אותי עכשיו, אז אני עוזב מיד את המשרד הזה ולא חוזר לכאן יותר בחיים, ושלא יתלונן אחר כך שבמקום נער אחד שנעלם יש לו 2 נערים שנעלמו!" הגבתי בזעם.
המזכירה הסתכלה עליי במבט של 'נו, מה אני יכולה לעשות?'
ניכנעתי. אמרתי לה ביי ביי, בעודי מדדה באיטיות לכיוון היציאה. באיטיות, כי אולי יש סיכוי שהיא תתחרט, תרחם עליי ותפגיש ביני לבין אברהם-אברהם. אבל היא לא התחרטה. טוב נו, לפחות ניסיתי. אולי בפעם אחרת...
***
יש לנו קרובי משפחה שגרים בחולון, ושאותם אנחנו נוהגים לבקר מדי פעם, ולפעמים אני גם מתארח אצלם לילה או שתיים. ככה שאפשר לומר שאני מכיר את העיר חולון די טוב - לפחות את האיזור שבו הם גרים: האיזור של פארק פרס, ימית 2000, וכל מרכזי הקניות הרבים שיש באיזור. בנוסף, אבא שלי עבד הרבה שנים בבית דפוס שנמצא בחולון. ולמרות זאת, למרות שאני מכיר את חולון ממש ממש טוב, זכורה לי איזו פעם שהלכתי שם לאיבוד. זה היה כשהייתי קטן, בטיול בפארק פרס, לאחר עוד ביקור שיגרתי אצל קרובי משפחתנו. רגע אחד של של חוסר ריכוז, וקשר העין שלי ושל הוריי התנתק, ואיבדנו אחד את השני. כמו שאמרתי, הייתי מאוד קטן, ולכן מיד איך ששמתי לב שהוריי כבר לא נמצאים איתי, נכנסתי ללחץ. 'איפה אמא ואבא יכולים להיות?' שאלתי את עצמי כמה פעמים בלב, ולאחר שחיפשתי אותם קצת בסביבה, התחלתי להגות את השאלות האלו גם בקול רם. הלכתי בין אנשים, וחיפשתי בין הפרצופים השונים את פרצופם של הוריי, אך ללא הצלחה. ככל שהזמן עבר, ההיסטריה בקולי גברה ואיתה גם כמות הדציבלים שבקולי, וממש צעקתי בקול רם את המילים 'אבא, אמא, איפה אתם?' - ואז ניגשה אליי אישה אחת, ושאלה אותי בדאגה מה קרה. לקח לה קצת זמן לברר, בין כל הבכי והנהי, מה בדיוק קרה, וכשהיא הבינה, היא נרתמה לעזור לי בחיפושים, שאלה אותי כל מני שאלות כמו מתי ראיתי אותם פעם אחרונה ואיך הם נראים, תוך כדי מילות נחמה שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג. בסוף אני ואותה אישה לא מצאנו את הוריי. אבל אל דאגה, הוריי הם אלה שמצאו אותנו. חיבקתי אותם בחוזקה, ואמרתי שמאוד דאגתי להם, ולרגע חשבתי שלא אראה אותם יותר בחיים ושהם לא יראו אותי, וביקשתי מהם, אפילו התחננתי, שלא יעשו לי את זה יותר, ושתמיד יוודאו שאני נמצא יחד איתם.
הספר, כמו שבטח כבר הבנתם, מספר על בלש בשם אברהם-אברהם, שמתבקש לחקור אודות נער אחד שנעלם יום אחד מביתו מבלי לומר דבר ומבלי להשאיר סימן למקום הימצאו, והשאיר את אמו הדואגת לבדה.
אז האם עופר, הנער האובד, יימצא בסוף, כמו שמצאו אותי? כדי לגלות את התשובה, תצטרכו לקרוא את הספר עד סופו - וזה משהו שאני לא כל כך הצלחתי לעשות, למרות שניסיתי. טוב, זה גם ספר בלשי וגם ספר ישראלי, אז למה בדיוק ציפיתי? אברהם-אברהם, למרות שמו המיוחד והקליט, הוא דמות בלש משעממת למדי, ולגמרי ארכאית. הוא הזכיר לי עוד המון בלשים מכל מני ספרים אחרים, לא היה בו איזה משהו מיוחד ומעניין שיגרום לי חיבור כלשהו. סתם בלש, כמו עוד בלשים, וזה רק הוכיח לי שוב למה אני לא מת על הז'אנר (אז אולי בכל זאת טוב שבסוף לא נפגשנו...). גם העלילה לא מעניינת במיוחד - יש תעלומה, נער נעלם, אברהם-אברהם שואל את עצמו שאלות, חושב מחשבות, חוקר קצת ומחטט בפרטים, וזהו בערך. אז החלטתי לדפדף לסוף כדי לראות מה גרם לעופר להיעלם, כי בכל זאת זה עניין אותי, וראיתי שבעמוד 262 מוצג מכתב שעופר כותב להוריו ושבו הוא מספר להם את סיבת היעלמותו. בואו נאמר שלא ממש נפלתי מהכיסא (כלומר, זה לא היה סוף ממש מתוחכם), וכך יצא שהרווחתי 2 ציפורים במכה אחת: גם לא המשכתי לקרוא את הספר המשעמם הזה, וגם גיליתי את הפיתרון של התעלומה! כמה דברים חיוביים שבכל זאת יש לי להגיד על הספר: 1. הוא מתרחש בעיר חולון, וחלק מהמקומות שמוזכרים בספר היו ממש מוכרים לי, והיה לי נחמד מאוד לקרוא עליהם (למרות שלדעתי לחולון, שהיא עיר מקסימה ביותר ושהיא סוג של בית שני בשבילי, מגיע הרבה יותר מלהיות מקום ההתרחשות של ספר בלשי לא מוצלח) 2. הכתיבה הייתה אחלה (אבל לא איזה משהו יוצא דופן) 3. התקציר עשוי מאוד יפה (ואני חושב שהקטע המצוטט בתקציר הוא הקטע היחיד ששווה ציטוט בספר הזה, וגם קריאה) 4. עיצוב הכריכה, עם הנער שעשוי מקווי מתאר של מפת וויז, היה גם מאוד יפה.
לסיכום, לא כל כך מומלץ.
