“היום ה-702 החלטתי לנסות לקרוא ספרים כבדים וקלים לסירוגין, כאשר הספר הזה היה צריך להכנס למסגרת הספרים הקלילים. בעבר קראתי את ספריו של אדוארדו מנדוסה, שהפגין חוש הומור אינטליגנטי עם נטיות קלות לטירוף, וקיויתי שהספר הזה יהיה קרוב לזה. טעיתי. הסיפור ה"משעשע" הוא על בחור ארגנטינאי שנחטף על ידי סיני בבית המשפט ונלקח אל ביתו. יש בסיפור הרבה התייחסויות לסינים, משחקי מילים לא משעשעים, שחלקם קשורים לסינית וחלקם לביטויים ייחודיים לארגנטינה. באופן כללי הרגשתי שהספר כתוב בצורה מאולצת עם בדיחות שרובן גרועות, ואפשר להשוות את ההומור של מגנוס להומור הירוד שתמצאו בסדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק". קראתי כמה פרקים ונטשתי לספר הבא. נתתי כוכב אחד בשל היותי במצב רוח נדיב במיוחד ובשל הכריכה היפה. εϊз”

“סיני, יפני וארגנטינאי נכנסים למסעדה סינית ברובע היהודי בבואנוס איירס...נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא ולא. זהו חלק אינטגרלי מהעלילה של הספר המוזר הזה. רמירו נחטף מבית המשפט על ידי צעיר סיני, גפרורון, נגדו העיד במשפט באשמת הצתות של חנויות רהיטים ברחבי בואנוס איירס. החוטף מביא את רמירו לביתו ברובע הסיני ומשם מתחיל סיפור ביזארי, מלא בדמויות צבעוניות, מנהגים מוזרים וסוף מפתיע. רמירו מפתח את מה שאפשר לכנות כסינדרום שטוקהולם והופך לחברו הכי טוב של חוטפו וחבריו, מתחיל להרגיש ברובע הסיני כמו בבית ואפילו מוצא אהבה. נחוש לעזור לחוטפו-חברו להוכיח את חפותו, מנסה רמירו לפתור את תעלומת ההצתות, אך לגפרורון פתרון משלו, שכולל כמובן, איך לא, את היהודים. הספר הזה בהחלט ספר סאטירי. הוא משעשע לעיתים, אך בעיקר עצוב. כולם גזענים, לכולם אינסוף דעות קדומות, כל אחד מנסה להתקדם על חשבון חברו. אפשר ללמוד מהספר לא מעט על מנהגים סיניים מוזרים, על התנהלותם בתוך הגטאות הצפופים בערים הגדולות ועל היחס החשדני של הארגנטינאים אליהם (האמת היא שהיחס של סינים כלפי "הלבנים" לא פחות חשדני ומלא בדעות קדומות). זהו ספר נחמד, מחולק לפרקים קצרים ואפשר בהחלט להעביר איתו כמה ימים בגיחוך מתחת לשפם (למי שיש) או סתם בהנאה. ציטוט נבחר: "...אילו שבתו האמריקנים היו לנו כמה בעיות תקשורת, בשל היעדרם של הלווינים, ואם היו שובתים האירופים, היינו נשארים לרגע בלי קולנוע ניסיוני, אבל אילו היו הסינים עוצרים, היה העולם עוצר, וכשחושבים על כך לא נותר ספק מיהי באמת המעצמה העולמית. מעצמה בכוח, לא בפועל, ברור שהעולם לא נשלט על ידי בעל היכולת הממשית לשלוט בו, אלא בידי מי שיודע לנצל בחוכמה לתועלתו שלו את יכולתם של אחרים..." עמ' 215-216”

“ספר שהוא קולאז' בלתי אפשרי של דמויות וארועים מוזרים,מצחיקים ודמיוניים.האירוניה הדקה שולטת בכל פרקי הספר ומשאירה את הקורא במצב של שאלות בלתי פתורות ובטחון שלא הבין עד הסוף את מה שקרא. דוגמה לדו שיח קצר - "זה היה הלילה האחרון בחיי" "גם עכשיו לילה" "אבל עכשיו אני מת" "אתה מסתיר את זה לא רע" "לא במקרה אני שחקן". ככה זה כשהחטיפה אינה חטיפה,השבי אינו שבי,ההשתיכות התרבותית מעורפלת,ורק השגעון בהשפעת סמים נראה אמיתי.”

“גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק. צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת. במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב. זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא? ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט. בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות פינת העטיפה: אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר... לציטוטים והמלצות נוספות: koalablog.co.il”

“היום ה-702 החלטתי לנסות לקרוא ספרים כבדים וקלים לסירוגין, כאשר הספר הזה היה צריך להכנס למסגרת הספרים הקלילים. בעבר קראתי את ספריו של אדוארדו מנדוסה, שהפגין חוש הומור אינטליגנטי עם נטיות קלות לטירוף, וקיויתי שהספר הזה יהיה קרוב לזה. טעיתי. הסיפור ה"משעשע" הוא על בחור ארגנטינאי שנחטף על ידי סיני בבית המשפט ונלקח אל ביתו. יש בסיפור הרבה התייחסויות לסינים, משחקי מילים לא משעשעים, שחלקם קשורים לסינית וחלקם לביטויים ייחודיים לארגנטינה. באופן כללי הרגשתי שהספר כתוב בצורה מאולצת עם בדיחות שרובן גרועות, ואפשר להשוות את ההומור של מגנוס להומור הירוד שתמצאו בסדרת הסרטים "האקדח מת מצחוק". קראתי כמה פרקים ונטשתי לספר הבא. נתתי כוכב אחד בשל היותי במצב רוח נדיב במיוחד ובשל הכריכה היפה. εϊз”

“סיני, יפני וארגנטינאי נכנסים למסעדה סינית ברובע היהודי בבואנוס איירס...נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא ולא. זהו חלק אינטגרלי מהעלילה של הספר המוזר הזה. רמירו נחטף מבית המשפט על ידי צעיר סיני, גפרורון, נגדו העיד במשפט באשמת הצתות של חנויות רהיטים ברחבי בואנוס איירס. החוטף מביא את רמירו לביתו ברובע הסיני ומשם מתחיל סיפור ביזארי, מלא בדמויות צבעוניות, מנהגים מוזרים וסוף מפתיע. רמירו מפתח את מה שאפשר לכנות כסינדרום שטוקהולם והופך לחברו הכי טוב של חוטפו וחבריו, מתחיל להרגיש ברובע הסיני כמו בבית ואפילו מוצא אהבה. נחוש לעזור לחוטפו-חברו להוכיח את חפותו, מנסה רמירו לפתור את תעלומת ההצתות, אך לגפרורון פתרון משלו, שכולל כמובן, איך לא, את היהודים. הספר הזה בהחלט ספר סאטירי. הוא משעשע לעיתים, אך בעיקר עצוב. כולם גזענים, לכולם אינסוף דעות קדומות, כל אחד מנסה להתקדם על חשבון חברו. אפשר ללמוד מהספר לא מעט על מנהגים סיניים מוזרים, על התנהלותם בתוך הגטאות הצפופים בערים הגדולות ועל היחס החשדני של הארגנטינאים אליהם (האמת היא שהיחס של סינים כלפי "הלבנים" לא פחות חשדני ומלא בדעות קדומות). זהו ספר נחמד, מחולק לפרקים קצרים ואפשר בהחלט להעביר איתו כמה ימים בגיחוך מתחת לשפם (למי שיש) או סתם בהנאה. ציטוט נבחר: "...אילו שבתו האמריקנים היו לנו כמה בעיות תקשורת, בשל היעדרם של הלווינים, ואם היו שובתים האירופים, היינו נשארים לרגע בלי קולנוע ניסיוני, אבל אילו היו הסינים עוצרים, היה העולם עוצר, וכשחושבים על כך לא נותר ספק מיהי באמת המעצמה העולמית. מעצמה בכוח, לא בפועל, ברור שהעולם לא נשלט על ידי בעל היכולת הממשית לשלוט בו, אלא בידי מי שיודע לנצל בחוכמה לתועלתו שלו את יכולתם של אחרים..." עמ' 215-216”

“ספר שהוא קולאז' בלתי אפשרי של דמויות וארועים מוזרים,מצחיקים ודמיוניים.האירוניה הדקה שולטת בכל פרקי הספר ומשאירה את הקורא במצב של שאלות בלתי פתורות ובטחון שלא הבין עד הסוף את מה שקרא. דוגמה לדו שיח קצר - "זה היה הלילה האחרון בחיי" "גם עכשיו לילה" "אבל עכשיו אני מת" "אתה מסתיר את זה לא רע" "לא במקרה אני שחקן". ככה זה כשהחטיפה אינה חטיפה,השבי אינו שבי,ההשתיכות התרבותית מעורפלת,ורק השגעון בהשפעת סמים נראה אמיתי.”

“גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק. צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת. במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב. זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא? ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט. בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות פינת העטיפה: אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר... לציטוטים והמלצות נוספות: koalablog.co.il”