ביקורת ספרותית על האחים קרמזוב (1993) מאת פיודור מיכאילוביץ דוסטויבסקי
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 4 בנובמבר, 2011
ע"י מחשבות


הספר בתרגום ולפובסקי

את האחים קאראמאזוב קראתי משום תיקון כפול: הופעת התרגום החדש של נילי מירסקי, שאת תרגומיה אני לא אוהב, והרצון לתקן לעצמי את הרושם הנורא שהשאיר אחריו "אידיוט" של דוסטויבסקי.
אם נקלף את סיפור העלילה לרגע ונרד נמוך ושטוח נקבל משפחה לא ממש נורמטיבית. מילא לא נורמטיבית, אבל דוסטויבסקי הרי מיטיב לצייר דמויות גרוטסקיות ומגוחכות להפליא, דרמה קווין אחת אחת, כאלה שיש בהן רע יותר מטוב, תמימות על גבול הפתאים, חוסר כבוד ונלעגות. מזה הוא בונה מרקחת שהקורא המצוי מוצא עצמו נשבע בפעם הראשונה שהנה הגיע הזמן לקרוא בספר שנית משום שבקריאה ראשונה התחושה היא כמו לשחות בג'לי, להתמודד עם שמות והטיותיהם הרוסיים החביבים על העם החביב הזה, להבין עלילה שבמקום אחר ובזמן אחר היתה נדחית ע"י סלקטור קצר רוח ועמוס במיוחד. אם נוסיף לכל זה גם סטיות פילוסופיות ותיאולוגיות נקבל עיסה לרוב לא נהירה, לא מגרה ולא קוהרנטית.

האחים קאראמזוב נחשב לשיא כתיבתו של דוסטוייבסקי. הוא הרי רצה לפרוש בפנינו את קורות אותה משפחה לא מתפקדת, משפחת קאראמאזוב (כך בתרגום ולפובסקי). ראשית מדובר באב פיודור פאבלוביטש ובניו דמיטרי פיודורוביטש, איוואן פאבלוביטש ואלאֶכסאֶי פאבלוביטש. קשה לכם עם השמות? אז הם גם מיטיה, וניה ואליושה בהתאמה. יש גם בן חורג לכאורה, סמאֶרדיאקוב. כולם לבית קאראמאזוב, כן?

האב פיודור פאבלוביטש נחשב בצעירותו איש האוכל לחם חסד בשולחנם של אחרים, אדם משובש דעת ותמהוני, קמצן ואלה רק מקצת תכונותיו הרעות. לשיא הוא מגיע כשהוא מביא ילדים לעולם, שוכח מקיומם, לא תורם לחינוכם כספית ומכל בחינה אחרת, ולבסוף מוצא עצמו בעימותים אלה ואחרים עמם, עד כדי תחרות על לב אחת גרישאֶנקה עם בכור בניו מיטיה.

בבעיות עם הבנים מערבים את זוסימה הישיש, איש קדוש, מעין באבא סאלי, אחד שעל מילתו סומכים למרות תשישותו הכללית, גילו המופלג, אך מילתו מילה בסלע היא. אלא שפתאום יש תפנית בעלילה, הבכור מחליט לחבוט באביו על החשק שהוא מגלה באהובתו הוא, הלא היא גרישאֶנקה, דרמה קווין לא קטנה בפני עצמה.

כאן יש לעצור ולומר, שאילו דוסטוייבסקי היה כותב את ספרו אך 50 שנה מאוחר יותר, סביבות 1930, מן הסתם היה חושב על העברת הספר כתסריט לסרט ראינוע, שם מחוות גדולות מהחיים, יחד עם פאתוס בלתי נלאה, אלה גם אלה היו יוצרים להיט דרמטי על בטוח. אבל הזמנים הם סביבות 1880 וכנראה רגשות גואים, העולים על גדותיהם ומציפים כל חלקה טובה של היגיון, היו הבון טון של הכתיבה דאז. עניין די מתיש ודי מעיק לקורא המודרני, שאינו יודע נפשו ברכבת ההרים המסתחררת מול עיניו בכתבי דוסטו' ההוא. אלא שהקורא ממהר להרגיע עצמו ולומר שזה לא הספר, שזה הוא, שהרי לא ייתכן שמשהו דפוק בממלכת דוסטויבסקי הדגול.

הספר מחולק לשני כרכים, כשהראשון הוא רוב רובו אותו ג'לי בלתי נהיר עליו כבר דיברתי. דוסטויבסקי מנסה לשים בפי גיבוריו הצעירים והצעירים יותר כל מיני דעות "חדשניות" ו"מתקדמות". זה נע בין מגוחך, מייגע ובלתי קריא. הכרך השני כבר עוסק ב"רצח" האב ע"י הבכור והמשפט. מה נאמר, מי העיד, מה יצא ומה הפתרון המסתמן תנסו לקרוא בעצמכם, אם תמצאו את הכוח והחשק אחרי קריאת סקירה זו.

חשוב לשוב ולציין את נקודות החולשה בכתיבה של דוסטויבסקי, מה שבהחלט גורם להרס כמעט מוחלט של הספר הזה בפרט וכתביו בכלל. חשוב לציין באותה נשימה שהוא מסוגל לצייר ציור ענוג ויפהפה של סיפור קטן, תאור אדם ומעשה. לרוב זה נגמר רע.

דוסטויבסקי מרבה להכניס את חייו ליצירתו. חייו הם אוסף של לימוד עצמי, התקפי אפילפסיה חמורים, הימורים, שתיה, קריאה וכתיבה. האם זה מעשיר את הקורא? ממש לא. בקטעים ההגותיים הוא מרבה לשעמם, להטריח, להאריך ולהכניס את דעותיו אל פיות גיבוריו כשאחד הדוברים הוא בן 20 זה עוד סביר, אבל השני הוא ממש ילדון בן 11. האם זה מתפתח לכיוון מסוים? לא ממש. בכלל חוסר ההתפתחות וההכנסה הלא ברורה, הקורא נשאר עם חצי תאוותו בידו. היום קוראים לזה חופר.

גם הדיאלוגים של דוסטו' אינם מעניינים, בלשון המעטה. הדוברים כולם על גבול ההיסטריה, בפי כולם דברים גדולים מהחיים, מחוות מלאות פאתוס ומלודרמה מופרזת לפי כל קנה מידה. הם מרבים לצרוח, להתעלף, לבכות, להבטיח הבטחות גדולות, לאהוב עד שיגעון ולרדוף בצע, שזו עוד התכונה הכי אנושית שם.

אם מסתכלים על הספר בכללותו, הלא קצר במיוחד, לא יודעים בדיוק מה הרוח הנושבת מדפיו. רוח רעה זה הימור לא רע, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אם הספר מתחזה לספר המבקש להביא דעות על המין האנושי, דעות תאולוגיות ופילוסופיות, ייתכן ולזמנן היה בהן חידוש. עם חלוף העתים כל העסק הזה התיישן ויצא מהאופנה. גם כסתם קריאה אין בה עונג ואפילו אם מנסים מהר מאוד מגיעים למבוי סתום ולא מבינים מה רצה לומר המשורר.

והיה ורצה דוסטו' להביא לפנינו רומן בלשי הרי צריך להסתפק באלה שזו מהות כתיבתם. רומן בלשי זה לא, מתח אין בכלל, דרמה משפטית מייגעת עד מאוד ומלודרמטית עד גיחוך יש גם יש. גם הסיום מפוקפק מאוד מבחינה מוסרית ומפליא שאדם המתיימר לכתיבה תאולוגית ופילוסופית בחר בפתרון מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת כל כך.

בסופו של דבר, אחרי קריאת המהמר, אידיוט והאחים קאראמאזוב מיציתי את דוסטוייבסקי. הבנתי שהבעיה אינה אצלי, היא אצלו. הוא חופר, מתיש, מגוחך ומלודרמטי שלא לצורך. כתיבתו כלתה בעיני ואני נותר עם הספר הרוסי הטוב ביותר: והיום איננו כלה.
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עולם (לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
ה"אחים קרמזוב" מחזיק שני כרכים, אז נדרשת ביקורת כפולה - אחת על כרך א והשניה על כרך ב....-:)
yaelhar (לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
נראה לי שכבר קראתי את הביקורת הזו...היתכן?



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ