בנסיעה הקודמת לברלין לקחתי, סוג של גחמה רומנטית, את "ברלין – אלכסנדרפלאץ". דימיינתי את עצמי יושבת בכיכר וקוראת את הספר כשכוס בירה כהה מונחת על השולחן ומידי פעם אני מרימה את המבט ורואה את הסיפור. טוב, עוד לא ידעתי אז שבאלכסנדרפלאץ יש רק סניפי ענק של רשתות בינלאומיות, שום מקום לשבת בו מאלה שמדמיינים (אלא אם אתם, כמו הבת שלי, פריקים של KFC). גם לא כל כך זכרתי את הספר ככה משעמם. הפעם נסעתי עם ג'ניס ג'נטל, אפילו בלי ספר גיבוי כי סמכתי על הממליצה (תודה!), והמחווה הרומנטית שלי הייתה כשנתתי את כל חפיסת הסיגריות שהיתה לי בכיס לקבצן באלכסנדרפלאץ שביקש ממני סיגריה. אני שוב בגמילה. קצת מפחיד להיות לידי עכשיו.
גם לא היה לי זמן לקרוא. אולי זה לא הפורום לדבר על זה, אבל אנחנו בזמנים של כדורגל ולוותר על האפשרות לראות משחק של באיירן בפאב גרמני רווי טסטוסטרון ואלכוהול כשאת בכלל בצד של הקבוצה הספרדית זו באמת לא אופציה. שני ערבים כאלה, אפילו הקבוצות שאני בעדן עשו יופי (למרות שאם גם הסיטי וגם אטלטיקו יעלו בסוף לגמר יש מצב שיצטרכו קבוצה שלישית כדי שמישהו יחזיק בכדור) ולא נשאר לי זמן.
הבעייה היחידה עם זה היא שבין פיסקה לפיסקה הספקתי לשכוח ובספר הזה מספר הדמויות עולה על הממוצע הנהוג ברב הספרים שאני קוראת. היה מאד מאתגר. למזלי, עיכוב משמעותי בהמראה בשדה תעופה עם טאץ' סובייטי איפשר לי להשלים חלק מהפערים.
זה ספר מצחיק. הסיפור הוא על ג'ניס ג'נטל, אישה, כבר לא צעירה, בתולה, שמנה, מוצאת באוכל נחמה, וגם כותבת רומנים רומנטיים, רק שהיא לא כל כך יודעת להמציא, אז היא יוצאת למסעות ציד ברכבת התחתית של לונדון, שם היא מוצאת את הגיבורים והגיבורות שלה.
הרבה נשים יש בספר. טרנסג'נדרית אחת, הומלסית אחת, אשת כומר שמקריבה את החיים ואת האהבה, אשת עסקים שלא רואה בעיניים, יחצנית לסבית, מזכירה בלונדינית, כל אחת והצרות שלה, האופן שבו היא תופסת את עצמה, את הגוף שלה ואת הגברים והנשים שמסביב. וזה מצחיק, בריטי מצחיק, אבל זה גם לגמרי יכול לגרום לך לחשוב ברצינות על זוגיות, על מיניות, על הגוף שלך, על מה שאת עושה עם החיים שלך ועל הקשר של כל אחד מאלה לכמה שאת כן או לא מאושרת.
