ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 6 באוקטובר, 2011
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
יש ספרים שאי אפשר לקרוא בעברית. מה אי אפשר - אסור. פשוט כי אי אפשר להעביר בעבודת תרגום שגרתית את כל תת-התרבות היחידה במינה שקיימת בשפה המקורית שבה נכתב הספר. כל זה נכון שבעתיים כשמדובר ביצירות ספרותיות מורכבות, אבל איכשהוא אני מוצא שגם בז'אנרים נחותים יחסית כמו ספרי פעולה או מתח - ובייחוד אם הם נכתבו בבריטניה ולא בארה"ב - אי אפשר לתרגם את כל הדקויות האלה לעברית. זה פשוט נשמע מזוייף, שלא לומר אידיוטי.
את כל הספרים של אנדי מקנאב חייבים לקרוא באנגלית. נכון, הם ספרי אקשן - אבל לדעתי, האקשן זה לא מה שעושה אותם למה שהם. מה שהופך אותם למענגים כל כך בעיניי זה מאות פניני השפה, חיתוך הדיבור והסלנג הבריטי, שלא לדבר על ההומור המחוספס והציני שעובר בכל עמוד כמעט ומעקם את שרירי זווית הפה לכמעט חיוך במשך כל זמן הקריאה.
לפני כמה ימים חזרתי מביקור בלונדון ובאמתחתי, בין השאר, הספר האחרון של אנדי מקנאב (מסדרת ניק סטון) שפשוט אי אפשר להשיג בארץ והתקמצנתי ממש לקנות ב"אמזון" ולשלם דמי משלוח מופקעים. הספר (Zero Hour) לא מופיע ברשימות "סימניה", ולדעתי גם לא יופיע, אם לשפוט לפי כמות הספרים שמופיעה ברשימות שהיא אולי חצי מהמספר האמיתי. לכן, הביקורת הזו היא למעשה לא על ספר ספציפי של מקנב אלא על הסופר עצמו.
"אנדי מקנאב" הוא למעשה שם העט של לוחם SAS (יחידת עילית בריטית) לשעבר, שאחרי פרישתו פצח בקריירת כתיבה מפוארת למדי. "בראבו 2.0" היה הספר הראשון שכתב מקנאב, הוא בעצם ספר אוטוביוגרפי (שגם הומחז לסרט לא רע בכיכובו של שון בין) המגולל את סיפורה של מחלקת SAS בזמן מלחמת מפרץ הראשונה. כבר כאן, סגנון הכתיבה המיוחד של מקנאב, יחד עם הכריזמה והקסם שלו מצליחים לתאר את תקופת הלחימה והשבי בעירק באופן חד, משעשע וציני מבלי להחליק אף לא לרגע את הדרמה ורגעי הייאוש והכאב שעוברים הלוחמים.
אחרי "בראבו" המשיך מקנאב לכתוב את סדרת "ניק סטון" שגיבורה הוא, כמתבקש, לוחם SAS לשעבר.
"ניק סטון" הוא בעיניי אחד הגיבורים המעניינים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי. יש גיבורים רבים בספרים, חיילים, מרגלים, אנשי מוסד, לוחמים, ג'ק ריצ'ר, רוברט לנגדון, אראסט פנדורין, מיירון בוליטר, גבריאל אלון, הארי הולה, בלומקוויסט, קוטון מלון ועוד רבים. לכולם יש משהו שהופך אותם לגיבורים, או אפילו לאנטי-גיבורים מושלמים - חלקם לוחמים מעולים, יש להם יכולת לחשוב מחוץ לקופסה, חלקים חזקים מאוד, שואפים לצדק, חירות, כל החרא הזה.
ניק סטון הוא האנטיתזה לכל זה. הוא כזה גיבור של כלום. לא היית רוצה להיות חבר שלו. החיים שלו מפורקים ולמעשה היו גרועים תמיד, הוא לא אוהב אף אחד, הוא מחורבן עם נשים, הוא לא מזיין, רמת התקשורת הבין אישית שלו היא אפסית, הוא לא שנון, לא חכם באופן מיוחד, הוא קוויטר, הוא פשוט ערימה של חולשות, ואפילו הדרך שלו להתמודד עם העולם היא לרוב לא להתמודד. הוא נאלץ לקחת חלק במשימות כי הוא נגרר. הוא חייב את הכסף, או שלוחצים עליו אנשים שאי-אפשר לסרב להם. בכל ספר הוא מגיע בשלב כלשהו למצבים נוראיים, לסף מוות - שהוא פשוט מוות גרוע, לא-הרואי, עלוב ובדרך כלל כזה שאיש לא יידע לעולם שהוא קרה. הוא תמיד נאבק נגד כוחות גדולים ממנו, חסרי פנים ורבי עוצמה, ואף פעם אינו מודע לתמונה הגדולה. זה מאוד מייאש.
ולמרות זאת, בתוך כל הבוץ הזה, קיימת צורת החשיבה שלו שכבשה את לבי מהרגע הראשון. הוא לא מתנשא מעליך, לא מתיימר להיות משהו אחר. משהו בריאליזם הבוטה בספרים האלה, יחד עם האישיות האנושית כל כך של ניק סטון, יוצר אמון מוחלט בדמות. וזה, חביבי, זה משהו שקשה ליצור.
למרות שלא הייתי רוצה להיות חבר של ניק סטון, אני מאמין לו. אם יש איזה בחור ערבי שעושה איתו איזה משימה וסטון לא בדיוק קולט את השם שלו שנשמע לו משהו כמו "הובה הובה" - אז ככה בדיוק הוא יכנה אותו לכל אורך הספר. ואם מישהו לובש טרנינג, אז ככה הוא יקרא לו. ואם מישהו הוא ניאו נאצי שמנמן, הוא יקרא לו "bitch tits". זה לא קורה רק כשהוא מנסה לשעשע אותך כקורא, אלא גם כש"bitch tits" דופק לו מכות רצח וכמעט הורג אותו. בכלל, תיאורי הקרבות הם בעיניי יצירת אמנות של ממש, והרבה יותר קרובים למציאות ממה שמתואר בסרטים או בספרים אחרים. זה לא מכות עם בעיטות מסובבות או קרבות אקדחים. זה כמעט תמיד מאבקים מיוזעים לחיים ולמוות, כשמישהו נושך את הקרקפת של היריב שלו, והשני מנסה לדקור אותו בעין אבל היד שלו מחליקה על מעיל העור. יש במאבקים האלה משהו מאוד מלחיץ ואמיתי, מאוד ראשוני וחייתי, ומאוד אמין. אבל מקנאב תמיד יכניס איזה "הירך שלו היתה בין תקועה בין הביצים שלי, ואם לא היה לו את הגרזן ביד זה היה נראה כאילו אנחנו באיזה סוג של פורפליי".
לסיכום - כדאי לקרוא. כדאי מאוד. באנגלית - ומההתחלה.
****
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-4 חודשים)
תודה, טוביה
יש ביקורות שאני אוהב במיוחד שלא זכו להכרה נאותה. וזו בהחלט אחת מהן.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 14 שנים)
תודה
לקחתי את אחד הספרים הקודמים בסדרה שכן קיימים ב"סימניה", באופן שרירותי
|
|
|
עולם
(לפני 14 שנים)
אהבתי את הביקורת המשעשעת והשנונה.
אגב, אם הספר אינו ברשימות סימניה, כיצד ניתן לכתוב עליו ביקורת? (זו שאלה טכנית של טירון-סימניה.) |
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים)
ביקורת נהדרת.
ומסכימה איתך שאי אפשר להעביר בתרגום הלך נפש של שפה אחרת. אבל למי שקורא בשפה שאינה שפתו - גם אם הוא חושב שהוא יודע אותה מצויין - קשה לקלוט את מה שמוחבא בין המלים. ככה זה.
|
|
|
דוידי
(לפני 14 שנים)
אחלה ביקורת
עשית לי חשק לקרוא, אתחיל לחפש... ואקרא באנגלית, אם כי אני חושב שמתרגם מוכשר יכול לתרגם הכל...
|
12 הקוראים שאהבו את הביקורת
