דמעות של הזדהות וכאב עוד מציפות את עיניי, סיימתי לקרוא עכשיו את הספר שלכל אורכו ליוו אותי המחשבות על החייל שלנו ששבוי כבר יותר מ 1000 ימים, כל כך קרוב ואם זאת השיחרור שלו לא נראה קרוב.
ולעניין נטשה קמפוש שהיתה כלואה 3096 ימים יש לי רק מילות הערכה, הערצה על יכולת ההישרדות שלה, על אופן ההתמודדות עם ספיגת המכות והתעללות הנפשית והרוחנית, על כך שלא איבדה צלם אנוש, לא נשברה ובסוף הצליחה לברוח.
אני אישית לא חושבת שהיו לי הכוחות להתמודד עם מצב שכזה, עם חוטף אכזר, נראה לי שהייתי נשברת דיי מהר אבל אני זאת לא היא ונטשה קמפוש שרדה ושרדה בשביל לספר את הסיפור האישי והכואב שלה, ההתמודדות עם החוטף שניסה לשבור את רוחה לצד התלות בו, לא לדעת מתי היד שתלטף היא היד שתכה בלי רחמים ותגרום לחבלות קשות בכל חלקי הגוף, לנסות להבין מה מניע אותו להתנהג ככה, לשלוט ולהתעמר בילדה קטנה חסרת ישע שהפכה למרות הכל לאשה צעירה שהצליחה בדרך לא דרך לשמור על השפיות וברגע הנכון לברוח אחרי 8 שנים !.
כל קריאת הספר לוותה במחשבה על מה שעובר גלעד שליט, האם הוא גם מצליח לשמור על צלם אנוש, איך חוטפיו מתייחסים אליו, היכן הוא כלוא.
בסיום הספר שואלת נטשה על סבתה שנפטרה שנתיים לפני שהצליחה לברוח ואני חושבת על סבא וסבתא שלו שאמן וייזכו לראות אותו משתחרר בעודם בחיים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
