קראתי את הספר במקביל לספר "מפוצלים". כול יום קראתי קצת מכול אחד מהם.
רציתי כול כך להספיק את שתיהם, שההתלבטות את מי להמשיך לקורא קודם ממש העסיקה אותי למשך זמן ארוך ביום שלי.
עד שעזבתי את שניהם והחלטתי לתת לזמן לעשות את שלו, ואת מי שיתחשק לי לקורא קודם כך היה.
רציתי לקורא קודם את מפוצלים, כי לפי ההתחלה של שני הספרים, מפוצלים הייתה נראית עלילה מבריקה מקורית וכול כך סוחפת שנמשכתי אליו באופן מידי. אבל בדיוק באותו הזמן, נאבד לי הספר, וכול כך התבאסתי שבקושי הצלחתי להכריח את עצמי בכול זאת לשבת ולקורא את הספר "תיכון לילה".
אני חושבת שבמאה העמודים הראשונים של תיכון לילה, ממש התאבלתי על הספר שאבד וכמעט והאשמתי את הספר הזה על אבדת מפוצלים.
אבל ככול שהתעמקתי יותר, ככה העלילה הרצינה יותר והפכה למעניינת יותר.
חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות בספר הזה.
טעיתי לגמרי.
ואני לא מתחרטת ואפילו לא לשנייה אחת שקראתי את "תיכון לילה" לפני מפוצלים.
כשהגעתי לעמוד השלוש מאות מצאתי את מפוצלים, הסתכלתי על שניהם, בחנתי את שניהם, ואפילו בלי לחשוב זרקתי את מפוצלים על המיטה והמשכתי לקורא בעונג רב "תיכון לילה."
וזה הסיפור שלי עם הספר.
לעלילה:
~אזהרת סופיילרים!~
לדעתי, כול המסתורין של כיתת הלילה ומה זאת בעצם כיתת הלילה ואיך היא פעולת ומה עושים שם למעשה, ירד לתימיון מוחלט. ובגלל זה הורדתי כוכב אחד לספר. כי "כיתה שאחר כך יוצאים ממנה מנהיגי העולם" נישמע כול כך עלוב שכשקראתי את ההסבר של קרטר לכיתה, ממש ממש התאכזבתי.
ציפיתי למשהו גדול, אולי אפילו עם יורשה לי להגזים איזה כיתת קילרים קטנה נגד הפושעים או משהו.
אבל לא.
ובכול זאת, לא הורדתי יותר כוכבים מזה, כי כולי תקווה שבספר השני הכיתה הזאת תתגלה כמשהו הרבה יותר נחוש והרבה יותר מסתורי.
כי ברצינות, למה בדיוק ראש הממשלה או מפקד של צבא אמור לדעת לפרוץ דלתות עם סיכה?
אני לא יודעת...
דמויות:
ג'ו- היא עיצבנתה אותי כבר מהרגע הראשון. היא אומנם הייתה חביבה וחברותית, אבל איזה חברה היא בדיוק, שמאמינה לאוייבת שלה ולא למי שהצילה אותה או הייתה שם בשבילה כול כך הרבה פעמים? ועוד ברגעים שכן הייתה שפויה.
אני לא לוקחת את התירוץ הזה של "שחכתי מה היה שם". ואפשר לומר במילה אחת- אני שונאת אותה.
לעומת זאת רייצ'ל, הייתה חברה נאמנה, ועם תישאלו אותי לה מגיע להיות בתפקיד החברה הכי טובה של אלי וממש לא לג'ו...
קרטר- אוי קרטר. עם מתסכלים על זה ככה, מי לא הייתה רוצה חבר כמו קרטר? רק חבל שבסוף יש ריסון מצד אלי, וניצוץ של חיבה זורח שוב לכיוון של סילבן בלב שלה.
סליבן- אני חושבת שהוא לא רשע כול כך כמו שהציגו אותו. יש לו בעיות רציניות כן. אבל באמת- לחצי מהדמויות שם יש בעיות!
ואלי- טוב. אני באופן אישי לא ממש מתחברת בדרך כלל עם דמיות ראשיות, בדרך כלל יותר עם הדמיות המשניות. אבל משהו באלי טיפה מצא חן בעיניי. אול העובדה שלא הציגו אותה כ"עלמת החן שמחכה שיצילו אותה" ואולי בגלל שהיא כול כך מזכירה את בני הנוער של היום.
ככה או ככה, חיבבתי אותה יותר מאשר חיבבתי כול דמות ראשית אחרת בספרים שקראתי. ומהרגע שקרה המקרה הנורא, בה רות שוספה למוות, כול הספר עד השמונים וחמש העמודים האחרונים הרגשתי מועקה חזקה בלב ורצון לבכות. רציתי לבכות בשבילה, הרגשתי שהיא לא מספיק התפרקה על מראה מזעזע שכזה. אולי כי הדמות שלה אמורה להיות חזקה, או אולי בגלל שהסופרת לא ממש הקדישה לזה מחשבה. ככה או ככה התפקרקתי בשביל שתינו.
יש עוד דמיות בספר, אבל אני לא יכולה לפרט על כול אחת מהן כאן.
ולסיכום: שווה לקחת את הסיכון ולקנות אותו. זה ישמע צפוי בהתחלה, זה ישמע אולי קצת כמו חיקויים לכל מני ספרים אבל תאמינו לי: אין לכם מושג מה הולך לקרות שם. ואגב, עד שהספר השני לא יצא, גם אני לא ידע מה באמת קורה שם. כי הספורת החליטה להשאיר כול כך הרבה קצוות לא פתורים, שהקורא רק רוצה להגיע כבר לספר השני.
ספר מתח, רומנטי מאוד עומד ממש וכמעט על גבול הסקסי ועוצר נשימה.
תהנו.
