יש זן נכחד כזה, שכמעט כבר לא רואים בשטח. אני מתכוונת לרומנים אידיאולוגיים. אפוסים רחבי יריעה המתארים בצורה סיפורית עתירת מונולוגים ארוכים ועלילה תפורה היטב את השקפת עולמו של המחבר בנוגע לסוגייה זו או אחרת. כוכבים נוצצים מעל היא דוגמה אחת. כמעין המתגבר הוא דוגמה נוספת לסוגה. ספרים עבי כרס ועתירי דמויות כי לכל דמות תפקיד בהצגת פן נוסף של הנושא המדובר. אופייני מאוד למחצית הראשונה ועתירת האידאולוגיות של המאה העשרים. כמעט ולא קיים במאה העשרים ואחת הפוסט-מודרנית, מאה שבה כמעט לא מנומס להביע דעה נחרצת בלי לסייג אותה בהמון מילים קטנות האומרות שכמובן, זו דעה אישית, והיא תלוית תרבות, חינוך ומצע גידול, וכמובן שנרטיבים אחרים עשויים להיות קבילים בה במידה.
ספרות מגוייסת. אומרים את זה היום כמין מילה גסה. כאילו שאם לסופר יש אג'נדה שמנחה אותו בכתיבה, אז הוא כבר לא נאמן ללא סייג לאלוהי האמנות ולכן כופר בה מכל וכל, ועושה עבודה פלקטית וגרועה. אבל כמו בכל דבר, גם כאן יש ויש, וספרות מגוייסת יכולה להיות טובה, ואפילו טובה מאוד. ראו את "מישהו לרוץ איתו". זו אינה דוגמה לספרות אידיאולוגית כמו זו שכתבתי עליה בפסקה הקודמת, אבל זה ספר מגוייס וטוב.
ובכן רות אוזקי כתבה ספרות מגוייסת ואידיאולוגית. האידיאולוגיה הנכונה פוליטית היום כמובן, היא האידיאלוגיה הירוקה. וכך מתגייסת אוזקי כנגד הינדוס גנטי של מאכלים. והיא מגייסת לטובתה זוג חקלאים מזדקנים מאיידהו, את הבת שלהם שעזבה וניתקה קשר, ועכשיו חוזרת הביתה עם שלושה ילדים משלושה אבות שונים, ורק כי אין לה ברירה. כמו כן מתגייסת כאן חבורת מטורללים ירוקים וטובי לב שנעים על פני המדינה באקטיביזם שהוא חלילה לא אלים, ומגלה את לויד הזקן כנביא המהפכה שלהם.
הסיפור, כסיפור, הוא נחמד מאוד. יומי פולר, הגיבורה הראשית, היא אישה מעצבנת בכל קנה מידה. היא בת שלושים ותשע ומתנהגת כמו בת ארבע עשרה. חסרת אחריות, חסרת יכולת לנהל את חייה כראוי, אמא גרועה, ובלתי בוגרת באופן כללי. זה בעצמו גורר המון אירועים קטנים שמניעים את הסיפור הגדול. קאסי, השכנה והחברה לשעבר היא דמות שמושכת אליה יותר אמפטיה, אבל היא לא מתפתחת מאוד במהלך הסיפור, מעבר לצורך לשקף עד כמה יומי היא אמא גרועה. המטורללים הירוקים הם אכן מטורללים, אם כי חסרי אמינות באקטיביזם הלא-אלים שלהם. והטרלול הזה יוצר הומור נעים המלווה את הספר ומונע ממנו לשקוע לשממת אידיאולוגיה צדקנית.
קראתי עד הסוף, למרות האורך שהוא מעל חמש מאות עמודים, ולא הרגשתי מאמץ או רצון להפסיק. לעומת זאת פחות התרשמתי מהצד האידיאולוגי. הטיעונים נתפרים ברשלנות, בלי עיסוק רציני בשאלות. מבחינתי להגיד משהו כמו "זה בניגוד לאיך שאלוהים התכוון שהטבע יהיה" בלי להסביר מדוע הטכנולוגיה החדשה עושה משהו שהוא שונה מהותית ממה שהאנושות מהנדסת במזון שלה כבר עשרת אלפים שנה, מאז תחילת המהפכה החקלאית, זה לא משכנע. להגיד "יש מספיק מזון בעולם גם ככה" זו אמירה שמצריכה ביסוס משמעותי. שלא לדבר על הטיעון שחקלאות מהונדסת גנטית אינה משתלמת בגלל שיש חרם אירופי על התוצרת שלה. זה עושה קצת בלגן בסיבה ותוצאה. גם המילים "תאגיד" או "רווחים כלכליים" אינן מאיימות באוזני. בקיצור - נהניתי לקרוא, לא השתכנעתי.
