הספר הזה תפס אותי כל כך חזק בהתחלה...

אבל הסוף - איכזב אותי מידי - יותר מידי מאמץ לסדר את הדברים ולסגור קצוות...

אני עדיין ממליצה מאוד לקרוא - אבל לא לפתח יותר מידי ציפיות...

נהניתי לקרוא- אפילו שהוא מאוד הזוי- אבל הספר הזה פשוט לא השאיר בי שום משקע - לא לטוב ולא לרע...

אז זה ספר בסדר בעיני - אבל חסר לו את אותו טעם לוואי שמשאירים בי ספרים טובים באמת...

הספר לא מעולה- כי משהו הלך לאיבוד בתרגום...
אולי זו רק אני- אבל איכשהו רומנים רומנטיים- שנכתבו באנגלית- לא נקראים אותו דבר מבחינתי בעברית...

אז כן- מומלץ לקרוא- אבל למי שיכול מומלץ הרבה יותר בשפת המקור.

זה לא משנה כמה פעמים קראתי את הספר הזה (והוא הגיע לי לידיים שוב ושוב ברגעים שונים ושלבים שונים בחיים), ותמיד מחדש, בין אם קראתי את הסוף בהתחלה (הוא מופיע בפתיחה) ובין אם שמרתי את הסוף לסוף-

אני תמיד מוצאת את עצמי קוראת אותו בקריאה רצופה אחת בלי יכולת להתנתק - ועם ים של דמעות...

"גנות" הכריז הנהג...

כמה פעמים קראתי את המילים האלה- אשר פתחו את אחד מהספרים היותר יפים שקראתי...

לאסתר-שטרייט וורצל- יש דרך מיוחדת לגעת בי עם הספרים שלה- אבל "אליפים" הוא בהחלט מהמובחרים שבהם...

"אמא של רותי הביאה מתנה, שמחה וששון לכל ילד בלון..."

יש סיבה מאוד טובה למה אני עדיין זוכרת את הסיפור כולו בע"פ...

אחד מהספרים היותר מענגים שקראתי...

מה שכן, זה ספר שדורש לעבור את ההתחלה בחוסר בהירות מוחלטת...

אבל הוא נבנה נכון- לסוף מוצלח במיוחד...

אולי זה בגלל שהגעתי אל הספר הזה- עם כל כך הרבה נכונות להתאכזב- מעוד אחד שמתיימר להמציא תורה חדשה ולהטיף לי - שגרם לי להתאהב בספר הזה כל-כך-

כי- בניגוד מוחלט לעובדה שמדובר ב"הרצאה"- ולעובדה שלכתחילה תיארו את הספר כספר ש"בא ללמד",

כמו-כל הספרים הבאמת טובים, למדתי ממנו המון על עצמי תוך כדי קריאה- ולא את ה"לקח" או ה"שיעור" המובן מאליו...

אולי זה בגלל - שכמו שפאוש אמר בסוף- את ההרצאה האחרונה - הוא כתב לא בשביל כל אותם שיקשיבו / יקראו אותה היום, אלא בשביל הילדים שלו- שיקשיבו לה- מתוך הכרה שרבים אחרים הכירו בערכה קודם לכן...

והשיעור שאני אישית - מבטיחה לעצמי לזכור- הוא אותו שיעור שפאוש מבקש להנחיל לביתו הקטנה (בת השנה וחצי..), "אל תקשיבי למה שגברים אומרים- שימי לב למה שהם עושים"...

ואתם יודעים מה- השיעור הזה נכון לכל בני-האדם...

ספר מטורף - אבל בצורה הכי חיובית שיכול להיות...

בשבת המטורפת שהיתה לי - הוא אפילו היה חצי אי של שפיות...

ממש לא להאמין שזה אותו סופר שכתב את "שחיה בעירום" - כי אלמנט הטירוף בספר הזה - בהחלט היה בולט...